"בדירות שהתפנו בשכונה באו לגור… עולים חדשים… יוצאי עיראק ורומניה. היתה זו תמורה איטית… בלילה יכולתי לשמוע צווחות בשפה גרונית… תלמידי בית-הספר הדתי 'תחכמוני' נראו לי פרועים ועזים יותר מכפי שהיו בשנים קודמות". תיאור זה מופיע ברב-המכר של עמוס עוז "מיכאל שלי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפגנה, לא חשוב על מה
– כשהחיים מחטיפים לך כאפה קיומית מצלצלת
– הממסד הפוליטי הוביל את ישראל לאחד הכישלונות החמורים בתולדותיה
ועכשיו, שכל מי שבא בטענות להתנשאות של אמיר השכל או רן בן-ברק, וכל דומיהם צפונה ודרומה, ישאל את עצמו; אם כך כותב הנביא של המגזר, ועוד מקבל על כך שבחים פרסים וזוכה לתהילת בינלאומית, למה בדיוק אפשר לצפות מצאן מרעיתו?!
תחושת האדנות והבעלות שבה לוקה השמאל הומחשה על ידי איש המוסד והשר לשעבר רפי איתן. בעניין גיוס ומיון עובדים לשב"כ בשנים הראשונות למדינה כותב איתן, בספרו "איש הסוד", את הדברים הבאים: "במקרים שאנשים פנו אלינו וביקשו להצטרף, הם נדרשו לעבור מספר מבחנים… על רקע פרשת הריגול הפנימי של מפ"ם בתוך השירות, חשוב היה לברר מה מידת קרבתו של המועמד לממסד ולהשקפת-העולם של מפא"י".
אם מנתחים את המלים שבהן בחר איתן, אפשר להבחין באותה בעלות מובנית. למשל כשאיתן כותב "פנו אלינו", אפשר להבין שאזרח המדינה לא פונה לשירות המדינה, אלא אל הבעלים החוקיים של השב"כ שהם איסר הראל, רפי איתן ובן גוריון. הוא אינו נבחר לפי נאמנותו למדינה אלא על-פי "קירבתו לממסד ולהשקפת-העולם של מפא"י". המדינה היא מפא"י. אם אינך חושב כמוהם אתה בוגד או "פורש", כפי שכינו את "חרות", סיעתו של מנחם בגין שהייתה לימים "הליכוד".
אולי היה אפשר עוד לומר, עם כל האירוניה שבדבר, שאיתן היה "משיח לפי תומו" בתארו את דרכי הגיוס לשב"כ, ושניתוח המלים הוא נוקדני וטרחני. אבל כשמגיעים לפרק בספרו: "ראש הממשלה אם תורה לי -אוכל להבטיח את ניצחונך בבחירות", כבר מבינים שבכל זאת יש כאן משהו אחר. "אמרתי, 'אדוני [בן-גוריון], אם יורה לי'…'אוכל להבטיח שמפא"י תזכה בבחירות'… הוא [ב"ג] לא צעק 'איך אתה מעז'… רק הפטיר, 'עוד לא הגיע הזמן לכך'. אילו היה מביע עניין בהצעתי, הייתי פועל בלי היסוס. אפשר היה למשל, לפתוח קלפיות… להוציא מעטפות שבהן פתקים עם כל אות חוץ מ-א' ולמלא אותם בפתקי א'…"
קשה להחליט מה יותר מדהים בדבריו של איתן, האם הסיפור והתגובה של ראש הממשלה הראשון, או העובדה שאיתן לא חשש לפרסם ולספר על כך. יש להדגיש שאיתן לא התוודה, או ענה לשאלה של מראיין, אלא כתב זיכרונות מרצונו ויוזמתו. הדבר מלמד על עומק ההפנמה של אנשי מפא"י שהמדינה והמפלגה חד הם.
חוסר המודעות העצמית של אנ"ש מתבטא בדברים, בסגנון איזבל, שאמר איתן על מינויו של עמיחי פאגלין ליועץ ראש הממשלה מנחם בגין לענייני טרור. "פאגלין, שאותו הכיר [בגין] ואף העריץ בשל מעלליו כקצין המבצעים של האצ"ל… האיש שתכנן את פיצוץ מלון 'המלך דוד', את הפריצה לכלא עכו… לא גויס לצה"ל, ונפוצה שמועה שזה היה על פי הוראתו של בן גוריון… אם שמועה זו נכונה, הרי לפאגלין נגרם עוול… אלא שאם כך הדבר הרי היה זה מינוי אמוציונלי, לא ענייני".
שוב פעם רואים את הפריזמה האינטרסנטית הצרה דרכה רואים אנשי מפא"י את העולם. אי גיוסו של פאגלין לצה"ל גרם לו עוול, לא למדינה ולא לכוחות הביטחון שהיו יכולים להנות מכישוריו המבצעיים. תפיסה שבטית זו מאפיינת את המזרח התיכון, ואין לה כל זיקה לדמוקרטיה ולערכי המערב.
דוגמא נוספת, הממחישה עד כמה מרעיל והרסני לנהוג בממלכה כבשלך, מופיעה בראיון שערך זאב גלילי עם האסיר בכלא רמלה, אשר ידלין. גלילי הבחין כי "המשותף לכל הסיפורים שמספר ידלין… היה… העדר גבול ברור בין כספים ממלכתיים לכספי המפלגה… ידלין מספר כיצד קבל ממשרד החוץ מלגה קבועה בעת לימודיו באנגליה. שר החוץ דאז, משה שרת, נתן לו פתק לשגרירות ומשם העבירו לו את הכסף. כששאל פעם ידלין את [שרת] הדוד של אשתו מנין הכסף הסביר לו שרת: זה 'כסף שלנו'. הגזבר של השגרירות עשה כמה טרנסקציות [עסקאות] במטבע חוץ מתקציב השגרירות… והכסף הזה הוא כמובן שלנו ועומד לשירותנו".
אל תוך המציאות הזו עלו לארץ יהודים מכל קצוות תבל. ראשי המדינה, אשר נטשו את הדת, החלו ככל הנראה אט אט לחשוב שהם עשו איזו טובה ליהודים שהעלו אותם, ולא שהם זכו לקיים מצווה. מחשבה זו גרמה להם לצפות לתמורה בקלפי, וכל עוד שיטת "סלאח שבתי" פעלה הם גם קיבלו אותה. כאשר השיטה חדלה לעבוד, התברר פתאום ש"גנבו את המדינה".
ייחסם של אנשי מפא"י אל המדינה דומה לחיבתו של הרפתן לפרה חולבת. וכאשר הפרה הזו הועברה בבחירות דמוקרטיות ליריביהם זעקו אנשי "הפנקס האדום" שזו בעצם פרה אדומה, ופרה אדומה צריך לשחוט.
