"קיץ. חם. אספלט הכביש מהביל. טיפות הזיעה ניגרות ממצחם של האנשים. מי הבריכה הציבורית כחולים וצוננים והבריכה כמו קורצת מעבר לגדר וקוראת לאנשים לרענן עצמם בטבילה במימיה. אך הבריכה נעולה וסגורה. לא בוקעים ממנה מצהלות ילדים המתיזים מים זה על זה, וגם הדשא מסביב מתחיל להצהיב בשיממונו ובשעמומו. זה לא כל כך נעים לראות בריכה סגורה, במיוחד בקיץ, במיוחד כאשר הילדים ספונים בבתיהם בחופש הגדול בימי הקורונה. אך ככה ייעשה לבריכה, שהעזה פנים ופתחה שעריה למשך שבע שעות בשבוע לרחצה מעורבת של גברים ונשים. זה עונשה של הבריכה, ואם נמצאו בני הקריה מענישים באותה הזדמנות גם את עצמם, הרי שמן הסתם זה נזק משני ואגבי לעונשה של הבריכה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סעודיה נגד הרש"פ: הכנה לנרמול היחסים עם ישראל?
– מאגר הסיפורים של חכמי המזרח יוצא לאור
– הממסד הפוליטי הוביל את ישראל לאחד הכישלונות החמורים בתולדותיה
שופט בית המשפט העליון יצחק עמית אוהב להתפייט, אך פסק הדין שיצא תחת ידיו הוא פחות פיוט ויותר קינה. פסק דינו של בג"ץ בתיק הבריכה בקריית־ארבע הסתיים, כצפוי, בהתנגשות אלימה לתפארת: מצד אחד חרד"לים טהרנים שביקשו לעשות הכול כדי למנוע מחילונים לגור בהתנחלויות, מצד אחר שופט העליון עופר גרוסקופף שהפודמנטליזם החילוני שלו קיבל חותמת של תקדים פסיקתי. בתווך, הבריכה והתושבים יישארו יבשים.הקיצונים משני הצדדים נורא מתענגים על מראה אסמי המזון המשותפים העולים באש, ותשוקתם באה על סיפוקה.
פסק הדין המרכזי שכתב השופט עמית דווקא היה מאוזן עד לפסקה האחרונה, שבה הוא החליט להצטרף לפלפול הלמדני הפרוגרסיבי של השופט גרוסקופף. עמית פתח בקו מאופק: "בית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול דעתה של הרשות בכל הקשור לאופן הקצאת משאבים ציבוריים ולאופן השימוש בנכסיה. הנחת המוצא היא כי רשות מקומית – שהיא רשות נבחרת שחבריה מייצגים את הציבור שנבחרו לשרת – מצויה בעמדה הטובה ביותר לקבוע את סדרי העדיפויות המקדמים את טובת הכלל… בני־ברק ואלעד בשבת אינם כחיפה ותל־אביב בשבת. מחלוקות מקומיות בענייני דת ופרהסיה ציבורית עדיף ליישב בפשרה ובהסכמה הדדית. לכן, גם הפעם יצאנו מגדרנו כדי להביא הצדדים להסכמה".
את הטהרנים מקריית־ארבע זה לא שכנע. הם הסבירו לבית המשפט ששחייה מעורבת כמוה כ"גילוי עריות, בריכה מעורבת היא ייהרג ובל יעבור, יותר גרוע מחילול שבת […] זה כמו לגור בדיר חזירים […] טיפת נבלה שנופלת בסיר". החילונים והמסורתיים בקריית־ארבע הם לפחות רבע מהתושבים, ולבית המשפט לא נותרה ברירה אלא להכריע במחלוקת. ההחלטה של עמית התבססה על עקרון ניטרלי פשוט: המועצה נדרשת לחלק את משאביה בין האוכלוסיות באופן שוויוני.
לחרד"לים הנזעמים הוא הזכיר מקרה הפוך שהגיע לבג"ץ: "גם בכפר־ורדים 'נשבר' הסטטוס־קוו. ביישוב לא הוקם מעולם מקווה טהרה. על פי רשימת הקריטריונים שגובשה בוועדת קריטריונים, המקווה מוקם במקום האחרון בסדר העדיפויות התקציבי להקמת מבני ציבור נדרשים ביישוב".
בכפר־ורדים היו אלה החילונים שחרדו מצביונו של היישוב אם רחמנא ליצלן תושבותיו יטבלו במקווה. בית המשפט הורה בזמנו לכפר־ורדים להקצות משאבים להקמת המקווה, "לאחר שמצא כי ההחלטה להימנע מכך אינה מאזנת באופן סביר בין הצורך של תושבות היישוב שומרות המצוות לקיים את מצוות הטבילה, כחלק מהזכות לחופש דת ופולחן, ובין שיקולי התקציב ומשאבי הקרקע הזמינים".
זה המקום להעיר שתפיסת ההלכה היהודית, בעיקרה, אינה פלורליסטית אלא סובלנית. הפלורליזם הטהור גורס שאין שום אפשרות בשום מצב להכריע לטובת אמת אחת לעומת האחרות. כולן חלופות שוות בערכן. במובן הזה ההלכה אינה פלורליסטית. יש בה מחלוקות אולם יש בה גם בסיס רחב של נורמות משפטיות קשיחות. יש דעות שונות בדבר בישול אחר בישול בתבשיל לח בשבת, אולם אכילת חזיר אסורה, בלי כוכבית ובלי הערות שוליים. בנוסף, ההלכה לא חושבת שהיא מיועדת למגזר מסוים אלא שהיא מחייבת את העם היהודי כולו. מבחינה הלכתית פשוטה, כל יהודי מחויב לשמור שבת ולאכול רק מזון כשר, גם אם הוא לא נולד למשפחה דתית ומצהיר על עצמו כאתאיסט גמור. כשזה לא קורה המציאות נתפסת פגומה וחסרה.
בשל עקרון הערבות במשפט העברי ובמחשבת ההלכה, "פגימת הלבנה" ו"גלות השכינה" נחוות כבעיה שיתופית, לא רק של הפרט שמתכחש למסורת אבותינו אלא גם של הפרט שנאמן לה. איך אמר רבי יונתן אייבישיץ? כל ישראל ערבים זה לזה, ולכן אם אתה בעל זקן וחברך מגולח בתער, דע לך שאתה חצי בעל זקן וחצי מגולח בתער.
אף על פי כן ההלכה פיתחה מנגנונים שלמים של הכלה וקבלה – על כל הרצף שבין "תינוק שנשבה" ועד ל"הנח להם לישראל". הפוסקים הבינו בחוכמתם שסובלנות היא כורח קיומי, ובלעדיה העם היהודי לא יחזיק מעמד כיחידה לאומית אחת, כמו שכתב הנצי"ב מוולוז'ין על אנשי בית שני, "שחשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורוס, ובאו על ידי זה לשפיכות דמים". בניגוד לפלורליזם, הסובלנות רזה: איני מסכים איתך, אני משוכנע שאתה טועה, אולם אאבק על זכותך לחיות את חייך כרצונך בלי כפייה ובלי אלימות. שְׂחֵה ותן לשחות.
כאמור, פסק הדין של עמית היה סביר עד רגע לפני הסוף, שבו החליט להצטרף לתוספת של השופט גרוסקופף שניצל את ההזדמנות למחטף חילוני. אגב, גרוסקופף, מסתמן כטעות הכי גדולה של שרת המשפטים לשעבר אילת שקד, שבלחץ השופטים בוועדה למינוי שופטים הסכימה בזמנו לבלוע את המינוי שלו לעליון. גרוסקופף כתב טקסט שכאילו נלקח ממניפסט רדיקלי של שדולת הנשים. במקום לכבד את השונוּת ולהיות שופט של כולם, הוא האריך להסביר ששעות רחצה נפרדות בים או בבריכה פוגעות בשוויון, ושהן כתם מוסרי שלא בנקל אפשר להתיר.
כבודו גייס את מגילת העצמאות, לא פחות, לצד סדרת מקורות קנוניים על "עקרונות המשפט הציבורי" כדי לומר ש"רשות מקומית, דוגמת הרשות המקומית קריית־ארבע, אינה רשאית להעניק את שירותיה בהבחנה בין נשים וגברים, כשם שאין היא רשאית להעניק את שירותיה בהבחנה לפי קריטריון אחר המנוי בסעיף 3 לחוק איסור הפליה, כגון דת, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית והשתייכות מפלגתית… כשם שאין היא רשאית לקבוע הפרדה בשירותי קבלת קהל בין דתיים לבין חילוניים, בין יוצאי אשכנז לבין יוצאי ספרד או בין מצביעי מפלגה כזו למצביעי מפלגה אחרת".
מה הקשר? זו משוואה שאינה רק עיוורת, אלא גם מסוכנת. במחילה מכבוד השופט, האם רחצה נפרדת משולה להחלטה גזענית של רשות שלא להעניק שירותי חינוך לספרדים או לאשכנזים? כמה עיוור צריך להיות כדי לפסוע במשעול הצר והמסוכן הזה?
גרוסקופף ציטט את הקלישאה המוכרת הגורסת כי "מדיניות 'נפרד אך שווה' היא מפלה ופסולה", והציב גבול שרירותי: לגיטימי להגדיר חדרי מקלחות או שירותים נפרדים לגברים ונשים, לא לגיטימי להבחין במינם של הרוחצים בברכה עצמה. בשביל רוב הציבור הדתי והחרדי בישראל הקביעה הזאת לא רק מופרכת הלכתית אלא גם לא מובנת ברמה ההגיונית. מבחינתו של הציבור הענק הזה, הבריכה כולה היא מלתחה אחת גדולה שבה מסתובבים רוחצים בבגדי אדם וחווה.
השופט קבע שהקצאת שעות נפרדות היא חריג מצורע, שניתן להתירו בדוחק רק אם הרשות מספקת סיבות טובות מאוד. השופט היה יכול לתת סעד לעותרים גם בלי להיכנס במודע לשדה מוקשים חברתי ותרבותי, ובלי להעמיק את השנאה והניכור של ציבור יהודי שמרני ענק כלפי בית המשפט העליון. אם היה פחות פונדמנטליסט אולי היה מביא את דברי מדרש תנחומא – "ראה אוכלוסין של בני אדם, אומר ברוך חכם הרזים. כשם שאין פרצופותיהן שווין זה לזה, כך אין דעתן שווה, אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו" – ואומר: דעותינו שונות אולם נגזר עלינו לחיות יחד. בואו נהיה סובלנים זה כלפי זה. אך במקום להפגין הערכה וכבוד למגוון ולשוני, הוא בחר לייצר היררכיה בין טובים יותר ומוסריים יותר לטובים פחות ומוסריים פחות. אחרי זה בית המשפט מתפלא למה אמון הציבור בו צונח בסקרים.
