רובנו כבר יודעים – אם אנחנו לא משלמים עבור המוצר כנראה שאנחנו המוצר. ברור לנו שעוקבים אחרינו כדי לנסות למכור לנו מה שאנחנו אוהבים. חברים רבים אמרו לי שהם בטוחים שהטלפון הנייד שלהם מאזין להם, אחרת איך מוצגת בפניהם פרסומת לטיסה ליוון רגע אחרי שדיברו על כך? ובכל זאת, לרובנו זה לא ממש אכפת. מה רע בקצת פרסומות למוצרים שממילא אנחנו רוצים?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סעודיה נגד הרש"פ: הכנה לנרמול היחסים עם ישראל?
– להתנשאות של אמיר השכל יש זקן ארוך
– הנחיות הקורונה נתפסות כאיום קיומי בקהילה החרדית
באופן אישי, אני לא קונה כלום אונליין. בחיי. בתקופת הקורונה קניתי לראשונה קצת משחקים לילדים, וזהו. כנראה שיש לכך כל מיני סיבות, בין השאר כי נחמד לי לדעת שהמניפולציות האלו לא עובדות עליי. אבל מה שהסרט החדש של נטפליקס "הדילמה החברתית" (או בשמו הרשמי "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית") מדגיש ומחדד הוא – שזה לא ממש משנה. בין אם אתה קונה או לא, המניפולציה מתרחשת והרשתות החברתיות עושות הכול כדי שתישאר בהן כמה שיותר זמן, כדי שיוכלו לצבור עליך כמה שיותר מידע.
אני בהחלט מתחברת לטיעון הזה, וביתר שאת בתקופה האחרונה. המניפולציה מתחילה בגלילת המסך, שכמו מכונת מזל – מגרילה תוצאה שונה בכל פעם. המטרה היא שלא נדע למה לצפות, ונרגיש תמיד שמשהו מסעיר וחדש עלול לצוץ. זה ממשיך בהתראות ממוקדות שנועדו לגרות את הורמון הדופמין במוחנו, שגורם לנו לחוש טוב יותר עם עצמנו. וכן הלאה, וכן הלאה.
להיבט השהייה הממושכת ברשתות החברתיות יש שלל השלכות שליליות: התאבדויות מוגברות בקרב בני נוער שלא מסוגלים להתמודד עם הצורך הבלתי פוסק באישור חברתי בכל רגע נתון; ירידה בקשרים חברתיים רומנטיים; וכמובן התמכרות קשה שפוגעת בחלוקת הקשב וביכולת התפקוד הבסיסית (למשל כהורים). אך מקום מרכזי ניתן בסרט לסוגיית הקיטוב החברתי. שלל בכירים לשעבר באותן רשתות מקשרים בין האופן שבו האלגוריתמים עובדים, לבין ההקצנה בשיח הפוליטי בארה"ב ובעולם בכלל.
כדי לגרום לנו להישאר ברשת כמה שיותר זמן, היא מעלה בפנינו חדשות ודעות שאנחנו מזדהים איתן. בדרך כלל חדשות ודעות קיצוניות יותר יגרמו לנו להישאר זמן רב יותר. פייק ניוז, הם טוענים, יגרום למשתמשים להישאר פי שישה ברשת מאשר חדשות רגילות. ממילא, מי שהוא בעל נטייה לקונספירציות יוזן בהן עוד ועוד, וימצא את עצמו מוקף באנשים שבטוחים, בדיוק כמוהו, שכדור הארץ הוא שטוח, או שאנטנות 5G גרמו לקורונה. האופן שבו רוסיה השפיעה על מערכת הבחירות בארה"ב ב-2016, הם מסבירים, לאו דווקא קשורה להשפעה על בחירת מועמד זה או אחר, אלא ביצירת כאוס ופילוג חברתי.
בסופו של דבר ההקצנה של השיח משפיעה על המציאות. זה הכיוון של הרשתות החברתיות כיום, והוא רק ילך ויגדל, כך טוען טריסטאן האריס, דובר מרכזי בסרט ובכיר לשעבר בגוגל. זו לא הטכנולוגיה שמייצרת את הבעיה הקיומית הזו, מסביר האריס, אבל הטכנולוגיה הנוכחית חושפת ומקדמת את הפגמים בטבע האנושי ופועלת כדי להעצים אותם.
לאור כל זאת, זה לא מפתיע שהסרט עצמו, שהופק על ידי נטפליקס (סוג של רשת חברתית), מלא במניפולציות רגשיות, מוזיקה דרמטית, שקטה ומתעצמת בנקודות המתאימות. וזה בכלל לא מפתיע, אם כי מעט אירוני, שמדובר בסרט מאוד מאוד חד-צדדי. עם סיום הסרט מנסים הבכירים לשעבר להציע פתרונות שכולם כאחד עוסקים ברגולציה מסוג כלשהו (לרוב באופן עמום למדי). לרגע יורד המסך וברור מאוד כי הסרט כולו מבוסס על השקפה פוליטית מאוד מסוימת. יוצרי הסרט בחרו להציג פתרונות מאוד מסוימים לבעיה שהם חושפים, פתרונות המעניקים כוח רב יותר למדינה (כל עוד המדינה מחליטה בדיוק מה שהם חושבים): חלק מהבכירים לשעבר חותרים להגעה ל"הסכמה קולקטיבית" בדבר נחיצות הגבלת כוחן של הרשתות, ומדמיינים עולם שבו כולם כולל כולם מסכימים איתם. חלקם הולכים לקצוות רדיקליים עוד יותר ומציעים לסגור את השווקים הללו כליל – "בדיוק כפי שהשווקים לסחר באיברים הוצאו מחוץ לחוק", נאמר שם.
הביקורת המתבקשת על הכיוון המחשבתי הזה ומהלכי הקיצון המוצעים – לא נשמעת. בכל הסרט כולו מוצג אדם אחד בלבד, לבן, מבוגר, ממושקף ונטול כריזמה שמציע כחלק מפאנל שנערך, ובלי קשר לסרט עצמו, כי ייתכן ומדובר בכלי טכנולוגי חדש שאכן משנה את המציאות, אך כזה שנתרגל אליו ונלמד לחיות איתו, כמו הרדיו, כמו הקולנוע כמו הטלוויזיה. על כך עונה האריס במבט מפוחד שמדובר ב"סדרי גודל" שונים לחלוטין. וזהו. אותו אדם, שאיננו יודעים את שמו, לא מתראיין לסרט עצמו, לא הוא ולא אף מומחה אחר שייתכן וסבור אחרת. האם יוצרי הסרט מייצרים עבורנו בועה? האם הם עצמם שבויים בבועה? כנראה שכן.
מכל מקום, זה לא מפחית מעיקרו של הסרט. כשמסתכלים על המציאות הישראלית בחודשים האחרונים, קשה שלא להתרשם שהבעיה אכן קיימת. המחנאות גדלה מיום ליום. האם עודף הזמן הפנוי גורם לנו לבלות ברשתות אפילו יותר זמן מימי שגרה? האם ייתכן שלא רק הפוליטיקאים אחראים לשסעים החברתיים, אלא טכנולוגיות קרות שמנצלות את ההקצנה לצרכיהן?
בזמן שכתבתי את הביקורת הזו הצצתי בהתראות הפייסבוק שלי 3 פעמים וגללתי את הפיד עוד פעמיים. אין מנוס מלהודות בהתמכרות. למרות שאני מקפידה לעקוב אחרי אנשים שמעצבנים אותי מאוד, ואפילו שמעולם לא חסמתי איש ושאני קוראת כל תגובה שלילית כחיובית – לא הייתי שוללת את האפשרות שדעותיי הפכו "נעולות" יותר בשנים האחרונות.
נזכרתי בגנבי הזמן האפורים מהספר "מומו". בזמנו הם אוירו כסוג של אנשי ביטוח אפרוריים ושמנמנים עם מגבעת וסיגרים. היום אולי היו מציירים אותם כצעירים רזים עם טאבלט וסיגריה אלקטרונית. בספר, מומו הצליחה לעצור אותם לאחר שהזמן עצמו עצר מלכת. נקווה שבמציאות לא נזדקק לפתרון רדיקלי שכזה.
בינתיים, הבכירים לשעבר שסייעו לבנות את כפתור הלייק ושאר המניפולציות – אוסרים על ילדיהם שלהם להיכנס לרשתות. הם מציעים גם לנו מכל הלב – לכבות את כל ההתראות, לא להכניס את הסלולרי לחדר השינה, לא לאפשר לילדים להתחבר לרשתות החברתיות עד גיל התיכון (או בכלל), ולהגביל את הכמות היומית של זמן המסכים.
סוף ביקורת. זמן לגלול את המסך ולראות מה מכונת המזל תעלה בגורל, ואולי בהמשך גם ליישם חלק מההמלצות.
