יש מן השעשוע בנהי ובבכי של העיתונאים החרדים. כן, אתם יודעים באלו עיתונאים מדובר. העיתונאים האלה שמפרוץ הגל הראשון של המגפה עושים כל שביכולתם להשתיק כל קול סורר, לתקוף כל מי שמעביר ביקורת על המגזר שלהם ולזעוק "גזענות" בכל פעם שמישהו מעז להגיד שאולי זה לא רעיון טוב ש(חלק מ)החרדים יפיצו קורונה. מעבר לכך שהם פועלים מאינטרסנטיות ברורה עד כאב, המגוחך בזה הוא התורה האידיאולוגית ממנה נשאבות זעקות השבר של אביר הקורונה החרדי הממוצע. פעם אחר פעם, דיון בנושא יגיע לשלב בו העיתונאי התורן ישלוף את הקלף המנצח שלו: אי אפשר לדבר נגד החרדים בחריפות או, חלילה, לאכוף את החוק בבתי הכנסת ובבתי המדרש, שהרי זו בעצם הפרה של נורמות דמוקרטיות!
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שמתם לב שהכול קיצוני יותר? מישהו מנווט את זה, וזה לא נתניהו
– פלפולים פרוגרסיביים וטהרנות דתית בבג"ץ בריכת קריית ארבע
– סעודיה נגד הרש"פ: הכנה לנרמול היחסים עם ישראל?
אולי אם היו להם לימודי ליבה הם היו מבינים את האירוניה העמוקה: לקרוא למשטרה גזענית, או לטעון להגנת חופש הדת וחופש הביטוי, בזמן שהקהילה עליה הם מגוננים עדיין חיה בשנה בה רעיונות כאלו היו מוגבלים לכמה הוגים נאורים בסקוטלנד. הם מעוניינים בכך שבני המגזר ימשיכו להתנהל באוטונומיה חברתית, בהתעלמות מוחלטת מיסודות המדינה או בזלזול מובהק בהם. אבל כמו התקציב הממשלתי או ההגנה הצבאית, ברגע שאפשר להשתמש בכלים של הציונים כדי להרוויח – למה לא?
יודעים מה, מילא אם הם היו שוטחים טענות אינטלקטואליות רציניות. מילא אם כמה ספרי משפטים או פילוסופיה פוליטית היו נפתחים, וטיעונים רציניים היו מובאים לשולחן, בסגנון פולמוס דתי מימי הביניים: הכמרים שמצטטים באופן מושלם מהגמרא כדי להוכיח שהיהודים המאמינים טועים. אבל אפילו את זה אין כאן. בזריקת מילות קסם מתקרבנות על "אפליה" ו"הבדלים חברתיים-דמוגרפיים" לחלל האוויר, הם נשמעים בדיוק כמו החילוני שמצטט פסוקים אקראיים כדי להוכיח את החברה הדתית: לשניהם אין באמת מושג מה הם אומרים.
אין שום עניין להתייחס ברצינות את התועמלנים האלה, ובטח שלא את עיקר הטענות של רוב הציבור שהם מייצגים. יתר על כן, אם נתייחס אליהם ברצינות בשלב הזה, רק נזיק לעמדה שלנו. ישנה אמת ברורה כשמש ואיתנה כפלדה: הקורונה מסוכנת, ומסוכנת הרבה יותר כשמצטופפים בחללים סגורים, כשלא עוטים מסכות וכשבאופן כללי זורקים על הנחיות הזהירות. אל האמת הזאת מצטרפת עוד אחת, והיא שנתח משמעותי מהמגזר החרדי אחראי לנתח לא פרופורציונלי בעליל של תחלואת קורונה בישראל. זהו, נגמר. ראינו את התמונות, שמענו את הזלזול, קראנו את הפשקווילים שמספרים על אירועים שיתקיימו אלא אם כן "שלטון הכופרים" יהיה שם קודם. הזמן להסברים חלף עם הגל הראשון, וכל ויכוח מתייתר אם פשוט מסתכלים שנייה על הנתונים היבשים.
"לעולם אל תתווכח עם טיפשים – הם יורידו אותך לרמה שלהם, ואז ינצחו אותך עם הניסיון שלהם", אמר מארק טווין, וכיוון לקרבות התקשורת של המאה ה-21. אם ניפול לתגובה לכל כתב שנפגע מקריקטורה של שי צ'רקה, או לכל אדמו"ר שנעלב מדיווח חדשותי על מדגרת הקורונה בסוכה שלו, נמצא את עצמנו מסובכים בבליל של טענות חצי-הגיוניות ומסות מתבכיינות שמחזירות אותנו לליל הבדולח ולהולודומור. אם המגינים ההרואיים האלה לא מבינים שבעטיפת המגזר שלהם בטפלון הם רק חונקים אותו, אין לנו על מה לדבר.
בריאות הציבור
חייבים לכוון גבוה יותר. אם חלקים נרחבים מהחברה החרדית מסרבים לקבל על עצמם את הדין, הם מסכנים בכך את הציבור הכללי – ויש להתייחס אליהם כאל סכנה פוטנציאלית. במקום לבזבז זמן בוויכוחים מיותרים עם מי שאם היה להם הכוח לשנות משהו, לא היו מבלים את כל שעותיהם ברשתות החברתיות, תשומת הלב שלנו צריכה להיות מופנית אל המערכת הציבורית.
במצב הנוכחי, יש יותר מדי גופים ממשלתיים ואישים פוליטים עם אינטרס לשבת ולחכות שהסערה תשכך. המשטרה מעדיפה להימנע מסרטונים של אכיפה קשוחה ופינויים בעלי פוטנציאל אלים, והיא לא עומדת להשתנות בלי זעץ משמעתי מהממשלה. הבעיה היא שהממשלה שלנו שבירה יותר מהאגו של קניה ווסט ביום דכאוני, וקיומה תלוי לחלוטין במפלגות החרדיות. אולי ראשי המפלגות החרדיות היו עושים משהו, הרי הם עדים לבייס אלקטורלי שהולך ונכחד למול עיניהם, אבל הם תלויים ברבנים. אולי הרבנים היו עושים משהו, אבל הכוח שלהם תלוי בציבור תורני ממושמע שנשאר בישיבה ומדיר את רגליו מהמרחב הציבורי. חד גדיא, חד גדיא.
בחירות רבותי בחירות
לעניות דעתי, ישנה רק תשובה אחת לבעיה הנוכחית, והיא תישמע מוכרת: בחירות.
כן, ניסינו את זה כבר כמה פעמים. כן, הסקרים לא ממש מבטיחים מצב בו תקום ממשלה שלא תהיה תלויה בחרדים. אבל הרשו לי לפקפק בהנחות האלה. שלוש מערכות הבחירות שעברנו לא התקיימו בעיצומה של מגפה, שהאשמים בטיפול בה הופכים לברורים יותר ויותר. סקרים לא באמת חוזים מאומה, אבל הם כן יכולים לספר על הלך הרוח הציבורי ביום בו הם פורסמו, וכרגע, נתח גדול מהציבור כועס.
בחלום הוורוד ביותר, הכנסת הייתה מתכנסת לוועידה חוקתית יחד עם נשיא המדינה, ומשנה סוף סוף את השיטה האלקטורלית שהוכיחה אינספור פעמים שהיא תחבל בפוליטיקה הישראלית כל עוד היא קיימת במתכונתה הנוכחית. אבל גם בלי צעדים דרסטיים, אנחנו חייבים לדרוש סוף מיידי לממשלה שאפשרה מצב מופקר שכזה. וכן, אני מדבר גם על ההפגנות. דיוני הממשלה מסתכמים בוואטאבאוטיזם נמוך יותר מזה שברשתות. החלטות מתקבלות על בסיס רבעי מנדטים לפה ולשם. פוליטיקאים שיודעים שדרכם הציבורית תסתיים עם ההליכה לקלפיות מחברים את הגופה הממשלתית למכונת הנשמה ומתפללים לנס.
אי אפשר ללכת לקלפי ולהצביע לאדמו"ר שידרוש מחסידיו לעטות מסכות, אבל כן אפשר להצביע לפוליטיקאי שישלח את השוטר – שיטיל את הקנס או יבצע את המעצר – שיוודא שזו תהיה התוצאה. בשבילנו, אבל גם בשבילם.
