יום יבוא והקורונה תהיה מאחורינו. אז אובדן העשתונות המוחלט של ממשלת ישראל אל מול המגפה יחייב לאתחל אותה מחדש. לא עוד רפורמה. לא חיזוק יכולות. לא שינוי תהליכים. בנייה מחודשת של המערך הממשלתי כולו. מה שלא עובד – ייסגר. מה שהיה – אסור שיימשך. הדור הבא חייב משהו טוב יותר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מסע נוגה ונטול פקקים בשבילי הצפון השוממים
– הנחיות הקורונה נתפסות כאיום קיומי בקהילה החרדית
– מדוע נענש תלמיד חכם שפעל על פי ההלכה?
תהליך הדרגתי לא יועיל. אין במערכת די אנשים להניע אותו. האמת מרה: מנהלים טובים בממשלת ישראל ב־2020 שותקים. הם לא מאתגרים, לא מתווכחים, ובעיקר לא מהפכניים. משרדי ממשלה טובים הם אלה שמייצרים שקט תעשייתי, עם כמה שפחות משברים תקשורתיים. בהיעדר שרים פורצי דרך, נותרה הממשלה של כולנו בלי גוף, בלי ידיים ובלי ראש. איש לא נבחן על הצלחה או תוצאות. גם לא מנכ"לים, שאינם מתביישים עוד להתגאות במחדליהם, שאילצו אותנו להיכנס לסגר. פעם. ועוד פעם.
שנים רבות עברו בלי שהציבור הישראלי הבין את עוצמת השיתוק של ממשלתו. רק בשעת משבר התגלתה החרפה – ממשלת ישראל, על אלפי פקידיה ומאות יחידותיה, מתקשה לעשות את הדברים הכי קטנים. החל בהעברת כספי סיוע לעצמאים ועד לבניית מערך לקטיעת הדבקה. בהיעדר יכולות, היא נגררת שוב ושוב לפתרון הקל והפשוט ביותר: סגר, אכיפה ושיטור. השיתוק ניצח.
בניגוד למתלהמים – צריך לומר בקול גדול: לא היועצים המשפטיים אחראים למצבנו. גם לא החשבים. ולא אנשי התקציבים. מי מהם שעוד נותרו במערכת, עושים את תפקידם, לפי הסמכויות שנתן להם המחוקק. סמכויות שאף שר או מנכ"ל לא טרח לשנות כבר הרבה יותר מדי שנים.
שני דברים מחייבים שינוי עמוק – התשתית החוקתית והתשתית האנושית. את שניהם יכולה לשנות הממשלה בכל רגע נתון. אלא שהדור הקודם של הפוליטיקאים שלנו מתמחה בהאשמת אחרים, ובטח לא בקבלת החלטות על מינויים פורצי דרך או חוקים מורכבים.
כדי להבין את עומק הבעיה, ראוי לשאול מה בדיוק מנע ממשרד הבריאות כבר בסוף חודש ינואר להקים מערך ממוחשב רציני לקטיעת שרשראות הדבקה. מנהלי המשרד מספרים שהבינו את עוצמת המשבר בשלב מוקדם. הצורך היה ברור מהיום הראשון. אז מה קרה? האם באמת אלו בעיות של רכש או תקציב? או שמא יהירות, קוצר רואי וחוסר יכולות של מנהלים ומנהלות שמונו בלי שהכירו את תחום האחריות המקצועי שלהם?
מי שמינו את המנהלים הללו במשך השנים הם פוליטיקאים, מימין ומשמאל. יכולתם למנות אנשי אמון השכיחה מהם את הצורך באנשים שרוצים, יודעים ויכולים להוביל שינוי. הגענו לנקודת שפל לאחר שנים של תרבות משתקת, חוסר מעוף ובינוניות במערכת. נעלמו החזון השאפתני והרצון לייצר מציאות שונה. התרבות הרעה, שהחלה עוד בימי מפא"י, של מינוי "אנשי שלומנו" לתפקידי הניהול הבכירים, ודרישת צייתנות מוחלטת מהם – התגלתה כהרת אסון בשעת משבר.
אך בנייה מחודשת של סגל אנושי רענן, שאפתן ורעב לשינוי לא מספיקה. גם לא עקירתה של התרבות השלטונית המקדמת צייתנות. עלינו לבנות גם תשתית חוקתית חדשה לחלוטין, שתאפשר למנהלים החדשים לפעול בלי לכבול את ידיהם.
הגיע הזמן לחוק מנהל ציבורי חדש, שיבנה יסודות חדשים לשירות הציבורי כולו. הוא יחליף שני חוקים ארכאיים שנחקקו בימים שבהם לא היה אינטרנט. בשנת 1959 נחקק חוק שירות המדינה (מינויים). בשנת 1992 נחקק חוק חובת המכרזים. שני החוקים הללו על תקנותיהם היו נכונים אולי לשעתם, אך היום המנגנונים והתהליכים שנוצרו מכוחם שיתקו את הממשלה. המנהלים שעוד ניסו להפיח במשרדים רוח חיים נרמסו תחת מנהלים מוכשרים הרבה פחות שמינו השרים משום שידעו להבטיח נוחות.
אך ועדות חקירה על העבר לא יועילו לנו. גם לא דור הנפילים של הפוליטיקה הישראלית, שחי בביצה של עצמו, ולא יוכל להרים את עיניו מעלה ולייצר עולם חדש. אל מול כמעט 2,000 נספים, שאת רובם היה אפשר להציל, נדרשת חשיבה אחרת, חדשה, פורצת דרך. נדרש תיקון חוקתי ואנושי רחב ועמוק.
