אני לא בנאדם של בתי כנסת. למה? יש לכך הרבה הסברים, על חלקם גם כתבתי כאן בשנים האחרונות. אבל אני מאותם אנשים שמעדיפים לעמוד מאחורה, ובין אם אני מתפלל, או מעביר את הזמן עם חבר – אני מתרחק ממה שאני רואה לעיתים כאינטנסיביות הכרוחה בהפעלה של מניין – בטח בשבת, ובוודאי בימים הנוראים. לא רוצה שתבקשו ממני להיות חזן, גם לא רוצה לפתוח את ארון הקודש, תנו לי לעמוד בצד ולהתפלל כמו שאני אוהב ומתחבר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עטרה ליושנה: ראוי להחזיר את ספר התורה למראהו המקורי
– בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות
– דעה: מנהיגי ישראל לא משלמים את מחיר חוסר האחריות
תוסיפו לכך את הפרעת הקשב והריכוז שלי, שמסבירה את רוב מה שכתבתי למעלה – אין לי סבלנות לתפילות ארוכות, ותמיד אני נכנס לימים הנוראים ביראה – לא רק מהעוצמות הרוחניות של הימים האלה – אלא מהמחשבה של "איך אני אשרוד כל-כך הרבה שעות בתוך בית הכנסת הצפוף והמרדים הזה?"
אז הקב"ה עשה איתי, ועם רבים ממופרעי הקשב, חסד: התפילות לא נערכו בין ארבע קירות (לפחות אצל אלה ששמרו על הכללים), ויכולתי לעמוד איפה שרק רציתי ביחס למקום בו התנהל המניין – בין אם זה היה לקחת איתי טלית לגינת השעשועים כששמרתי על הילדים, והצטרפתי למניין שפעל במקום, או שעמדתי מחוץ לגדר במניין שפעל במגרש ספורט הסמוך למקום מגורינו – ועדיין זה היה בסדר. בעולם מתוקן בלי קורונה, הגבאי היה ניגש אליי ומציע לי לשבת – אך השנה הכל היה לגיטימי, והאמת? אהבתי את זה.
אני לא אוהב לשבת יותר מידי, קשה לי. לעיתים זה מפריע למתפללים אחרים שאני הולך הלוך ושוב במהלך התפילה, בוודאי במקומות צפופים – והנה השנה, יכולתי ללכת כמה שאני רוצה תוך כדי התפילה – ואף אחד לא הרים גבה. גם אם מידי פעם בא לי לשוחח עם מישהו תוך כדי התפילה, לא בהכרח דבר שאני גאה בו, אבל זה בהחלט מסייע לי לשרוד את התפילות הארוכות – המרחקים הגדולים בין המתפללים, גורמים לכך שאני לא מפריע לאף אחד.
שפר מזלי, ולמרות שהדירה שלנו נמצאת בקומה גבוהה יחסית, אנחנו שומעים היטב את התפילה מתחת לבניין, ויכולים להצטרף כך גם למניין. כך אני יכול להשתתף בחלקים המשמעותיים או החשובים יותר – ובמקביל גם לשמור על הילדים בסביבה מוגנת ולא מדבקת.
עצם העניין שמניינים רבים קיצרו את התפילות בימים הנוראים, והשאירו רק את הקטעים החשובים באמת, אף הוא סייע לי, ולרבים שכמותי, שקשה להם מאוד עם אורך התפילה להחזיק מעמד. בדומה לכך ההחלטה להמעיט בשירה, בחלק מהמניינים, שביאסה מתפללים רבים, קיצרה את התפילה שכבר לא ארכה 5 או 6 שעות, אלא הרבה פחות.
אף אחד לא הרים גבה כשהגעתי מאוחר ועזבתי מוקדם, לאף אחד לא היה אכפת מה אמרתי או לא אמרתי והילדים שלי יכלו להיות איתי, ולפעמים גם קצת להרעיש – וזה היה בסדר, כי גם כך התפילות התנהלו בצורה לא פורמאלית כפי שאנו מכירים במאות השנים האחרונות.
אני לא מקווה בשביל אף אחד שנצטרך בשנה הבאה להיות במצב של נגיף מדבק, מסוכן שמשבש את חיינו וגורם למותם של מיליוני בני אדם. מאידך, מופרעי הקשב ביננו גילו לראשונה שאפשר להתפלל בצורה אמיתית ועמוקה – כשהתפילה קצת אחרת. גם מארגני המניינים ובתי הכנסת בוודאי ראו יתרונות מסוימים בתפילות – כפי שהתנהלו כעת. אגב, אני בטוח שגם אנשים שאינם מאובחנים בהפרעת קשב וריכוז, היו שמחים אם התפילות היו קצת יותר דומות לאלה שהיו בחודש האחרון – יש משהו ביצירתיות ובשינוי שערכנו בצורת התפילה, שגרם לכך שהיא הרבה יותר נינוחה, ממוקדת ומתאימה לצרכים של רבים מאיתנו.
