ההפגנות בבלפור ובצמתים הן קריאת תיגר על הדמוקרטיה. זה נשמע פרדוקסלי, גם כי מדובר בהפגנות – שהן מנשמת אפה של תרבות דמוקרטי – וגם כי הן לכאורה נאבקות להצלת הדמוקרטיה. אלא שבפועל, הן עושות בדיוק ההפך: ערעור מפורש על סמכות הממלכה והחלטותיה. הבעיה הגדולה היא שזו לא רק פעולה נגד מדינת ישראל כמסגרת פוליטית שנועדה להבטיח את חייהם וביטחונם של אזרחיה, אלא גם נגד הדמוקרטיה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
גם סגר וגם סוכות: המנגל האלטרנטיבי של הטוויטר
מאגר הסיפורים של חכמי המזרח יוצא לאור
מנהיגי ישראל לא משלמים את מחיר חוסר האחריות
דמוקרטיה, צריך להבין, אינה מתמצה אך ורק בהבטחת ערך החירות והליברליזם. דמוקרטיה היא צורת שלטון שמילת המפתח שבה היא איזון בין מושג החופש והחירות לבין רעיון הסדר והמשטור שבלעדיהם עלולה כל חברה להידרדר: או לדיקטטורה מדכאת או לאנרכיה וכאוס מוחלטים, כאשר התוצאה של שתי חלופות הקצה הללו היא זהה להפליא.
זו הסיבה שיש הנוטים להבחין בין דמוקרטיה במובנה הרעיוני המגלמת את ערכי החירות לבין דמוקרטיה במובנה הפורמאלי המגלמת את רעיון המסגרת. שלושה תנאים הכרחיים יש לדמוקרטיה במובנה הפורמאלי: האחד, כיבוד עיקרון הכרעת הרוב שבא לידי ביטוי בכלי הבחירות; השני, הקפדה על שלטון החוק במדינה וכיבוד מערכת הנורמות; והשלישי, ציות לגורמי האכיפה שנועדו להבטיח את הסדר הציבורי. שלושת התנאים הללו נרמסים בצורה שיטתית ומזה תקופה ממושכת על ידי השמאל הישראלי החדש.
ההפגנות בבלפור ובצמתים הם קריאת התיגר על הכרעת הבוחר ותוצאות הבחירות האחרונות בישראל שאינן מותירות ספק לגבי יחסי הכוחות החברתיים-פוליטיים במדינה. האלימות כלפי המשטרה ומסע ההסתה נגד כחולי המדים, ולאחרונה גם נגד השתתפות צה"ל במשימות הקורנה הם קעקוע האמון בזרועות האכיפה. ההחלטה לדרוס את הנחיות הממשלה, משרד הבריאות המגובות בחוקי הכנסת ולקיים את המחאות חרף המגבלות המוטלות בשל משבר הקורונה, משלימות את הפגיעה בסדרי השלטון והמדינה מכוח רמיסת שלטון החוק.
השמאל הישראלי החדש איננו באמת דמוקרטי מאחר ובמעשיו הוא מרסק את הדמוקרטיה הפורמאלית ואת יסודות המבנה המדינתי, שבלעדיו אין אפשרות של סדר ציבורי וקיום תקין, ודאי לא בתנאים שבהם משתוללת כאן ובעולם בכלל מגיפה קטלנית המחייבת אותנו לערבות הדדית, קולקטיביזם לאומי וסמכותיות של המדינה ורשויותיה.
הפרידה של השמאל בגרסתו הנוכחי מרעיון המדינה ומהדמוקרטיה הפורמאלית על כל המשתמע מכך היא גם הפניית עורף למקורות המכוננים של אבותיו, אלה שבמידה רבה מילאו תפקיד קריטי בהקמת המפעל הציוני. מבחינה זו, המרחק הפיסי בין שדה בוקר לבין תל-אביב משקף גם את הריחוק התפיסתי בין מייסד המדינה דוד בן-גוריון לבין ממשיכי דרכו החדשים הרומסים ברגל גסה את רעיון 'הממלכתיות' שעמד ביסוד הקמת המפעל הציוני.
בעשותו כך נפרד השמאל החדש בישראל לא רק מגישתו הממלכתית של מייסד המדינה אלא גם מההתמקמות ההיסטורית שלו כתנועת מרכז לאומית חשובה בישראל, וממקם את עצמו כגוף קצה בפוליטיקה הישראלית שהולך ומתנתק גם מהרעיון המופשט של המדינה כמסגרת שלטונית מתפקדת. תל-אביב, מתברר, קרעה בהפגנותיה האלימות את המדינה ממנה והפכה את עצמה "נוכחת ונפקדת" בתוך הסדר הישראלי החדש.
