אני אוהבת את החגים. הנה, אמרתי את זה בקול. כן, אני עובדת בתקופת החגים וגם בחול המועד, כן זה לא פשוט ראש השנה שלושה ימים או חג-שבת-חג-שבת-חג-שבת-חג ונוסף על זה, אני לא מרגישה צורך לטוס לחו"ל בזמן הזה כי כמו שכבר אמרתי – אני אוהבת את החגים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חגי תשרי בימי קורונה: גן עדן לסובלים מהפרעות קשב
– בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות
– דעה: מנהיגי ישראל לא משלמים את מחיר חוסר האחריות
יש קסם בתפילות של ראש השנה – בשירים, בתקיעת השופר, אפילו בתחושה שהן לא ייגמרו לעולם. ומפתיע אותי כול שנה מחדש הדיסוננס ביום כיפור בין הלבוש החגיגי, הדלקת הנרות וההרגשה שהנה מתממש עלינו חג לבין ובכן, הצום.
וסוכות, תכלס, הוא ההיילייט של החגים. הסוכה בבית של ההורים היא אחד המקומות המפנקים לבלות בהם. אבא שלי – בעל ידי זהב, בנאי, נגר וחשמלאי במקצועו – מקים במשך שבועיים בית שצריך רק לשבוע. הגינה מותאמת כולה לשבוע האחד הזה בשנה: פרגולה מסיבית, יסודות בטון מקובעים באדמה, עצים נטועים במיקומים מסוימים מאוד ונדנדות וערסל שאפשר להוריד.
הסוכה – לגמרי שווה את זה. רצפת עץ ייעודית, שמוקמת כל שנה מחדש, קירות עץ יציבים, חיפוי נגד הטל בלילות, נברשת מעל שולחן האוכל, שטיחים על הרצפה, מדף להדלקת נרות ומאוורר במקרה שהחום יגיע. וכשהסוכה מוכנה הבית יוצא החוצה: שולחן האוכל, הכיסאות והספות. אפילו שולחן קפה יש. ופתאום, עברנו דירה, ככה פשוט, וטוב ומשמח הבחוץ.
חו"ל, שקורץ לרבים בתקופת החגים, לא מושך אותי. את הקסם שיש פה בארץ בזמן הזה אי אפשר למצוא במקום אחר. פלא שאני אוהבת את החגים?
אבל השנה משהו התפקשש. או יותר נכון, הקורונה פיקששה. מילא הרסה לי את פסח (חג אהוב לא פחות) ואת היומולדת, אבל שלא תהיה לי אווירת חג של סוכות? עד כאן.
אם יש חג שמדגיש את הלבד יותר מכל, זה החג הזה. נכון, גם ליל הסדר הוא של המשפחה, אבל בשבילו לא צריך למצוא פיסת אדמה שטוחה בג'ונגל העירוני עליה אפשר להקים דירת ארעי. את הדירה שלי אני יכולה לנקות ולהכשיר, אני יכולה לקנות אוכל כשר לפסח ואני אפילו יכולה לדאוג לכלים חדשים – זה הכול באזור הנוחות שלי. אבל סוכה? תצאי בחוץ, ותצאי לבד כי יש קורונה.
אז יצאתי החוצה וחיפשתי מקום להקים סוכת בד קטנה, 2 מטר על 2 מטר, שירשתי מסבא וסבתא. אם כבר לבד אז שיהיה בסוכה משלי. אבל בחצר הבניין בו אני גרה לא מצאתי מקום, וגם חניה פנויה אין ברחוב הצר שלי. אז נכנעתי. התייאשתי. מזל שיש לי אח שגר קרוב. רק שזה לא מספיק.
כי אחרי למעלה מחצי שנה עם קורונה, ובעיצומו של הסגר השני – הבדידות נפלה עלי הכי כבד. פתאום כולם בחוץ, ופתאום אני שומעת את המשפחות, צעירות וותיקות כאחת, שמחות כל אחת בשמחת החג שלה וההרגשה שאין לך בית – לא קבע ולא ארעי – צונחת עלייך בבת אחת. בום.
אין לנסוע להורים, ואין מישהו שיגיד לך בואי, נעשה את זה ביחד. נמצא פתרון. וגם אם לא, לפחות לא תהיי לבד כי יש מי שיחזיק לך את היד ויהיה כתף ואוזן קשבת ובית.
הגעתי לחג הזה ונגמרו לי הכוחות. בפסח זה עוד היה אתגר, ויום העצמאות היה שונה, ובשבועות קצת חזרה השגרה, אבל עכשיו? התפרקתי. עד הרגע האחרון עוד קיוויתי לנס, או לפחות למצפון שיצא לחופש כדי שאני אוכל לנסוע להורים. לא קרה.
גם שנה רגילה, סתמית, כזאת כמו של לפני עידן הקורונה, לא מקלה על חיי הרווקות, אבל לפחות איתה כבר למדנו להתמודד. מכירים את כל המכשולים, יודעים איך ומה לעקוף. ואז באה הקורונה והכפילה את סכום ההימור, ואם זה המשחק אני רוצה החוצה.
אני רוצה החוצה כבר שנים, אבל עכשיו אפילו יותר. אני רוצה החוצה והביתה. לבית משלי, לא של ההורים. בית עם כל ההרגשה של חום ואהבה וביטחון ויציבות, ולא דירת ארעי של שותפות. בית עם איש שמחכה לי שם.
