חכמינו זכרם לברכה אמרו ש"אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו". כלומר, בשלושה מצבים האדם נחשף כפי שהוא באמת: אחרי ששתה כהוגן, כאשר הוא נדרש לפתוח את הארנק, ובזמן שהוא כועס. נזכרתי השבוע באמרה הזאת כאשר התפרסם הסרטון המציג את תא"ל במיל' אמיר השכל, ממובילי המחאות נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, תוקף מילולית לוחמת מג"ב שפעלה לפנות אותו במהלך אירוע מחאה באוגוסט: "הבאתי את ההורים שלך מאתיופיה – איך את לא מתביישת".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
גם סגר וגם סוכות: המנגל האלטרנטיבי של הטוויטר
חגי תשרי בימי קורונה: גן עדן לסובלים מהפרעות קשב
בין קצוות האידאולוגייה: מבוכתם של לוחמי החירות
בתגובה לביקורת שספג מכל עבר עם חשיפת הסרטון טען השכל כי "הרגעים בסרטון הם הרגעים שבהם כמה שוטרים צעירים וחזקים דוחפים אותי ומרעיפים עליי איומים וקללות". ואמנם, לרגע אחד תגובתו של השכל נשמעה סבירה, שהרי מי מאיתנו לא פלט פעם דבר שטות בסיטואציה לא נעימה?
אך מתברר שחז"ל היו חכמים מאיתנו, כי מעט יותר מיממה לאחר פרסום הסרטון הראשון חשף עמית סגל בחדשות 12 סרטון נוסף שבו נראה השכל בעימות עם שוטר בן העדה. הסרטון צולם ביום שצולם הסרטון הראשון, בזמן שהמשטרה פינתה את מאהל המחאה של השכל וחבריו ברחוב עזה. קצין משטרה ממוצא אתיופי עמד מאחורי מחסומי המשטרה שמנעו מהשכל ומשותפיו למחאה לשוב למקום שבו עמד המאהל. השכל, שלא נדחף באותם רגעים ואיש לא קילל אותו, נראה בסרטון כשהוא בכל זאת מתפרץ על הקצין ומתייחס למוצאו: "שנים הקדשתי כדי להביא את ההורים שלכם, שנים, וזה מה שאנחנו מקבלים מכם. זאת כפיות טובה, זאת כפיות טובה. אתה לא תמנע ממני ללכת על מדרכה בירושלים. כי אני הבאתי אותם (את הורי הקצין, ש"פ), אני הבאתי אותם".
מתברר שאצל השכל, בכיר לשעבר בחיל האוויר שאכן השתתף כטייס מטוס הרקולס במבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה לישראל, זו אינה פליטת פה, זו תפיסת עולם: כל מי שעלו מאתיופיה, הם וצאצאיהם, לא ברור כמה דורות, חייבים לסור למשמעתו, שהרי הוא "הביא אותם" הנה מעבר להרי החושך. בלעדיו הם לא היו פה.
לא בטוח שמדובר בגזענות במובן המילוני של המילה. ההגדרה הנכונה יותר לדברי ההבל שיצאו מפיו של הקצין הבכיר בדימוס היא פטרונות, תחושת עליונות שנובעת מהקריירה הצבאית שלו ומעשייתו הייחודית לכאורה. אלא שהפטרונות של השכל כלפי בני העדה האתיופית קיצונית ומבחילה. סביר להניח שלאף קבוצה אחרת בחברה הישראלית הוא לא היה מעז להתייחס כך. אך זו רק דוגמה קיצונית לתופעה רחבה יותר, שהרי השכל אינו הקצין הבכיר בדימוס היחיד שלוקה בפטרונות כלפי החברה הישראלית או חלקים ממנה. חבורת הקצינים הבכירים בדימוס הזאת, עם עוד כמה בכירי שב"כ לשעבר, משוכנעת שעברה הביטחוני מעניק לעמדותיה האישיות והפוליטיות משקל יתר. הם עשו, הם לחמו, וכעת החברה הישראלית צריכה לעבור לדום, להצדיע ולעשות מה שהם דורשים ממנה.
כעת, משעה שהפטרונות הזאת נחשפה במלוא כיעורה, הגיעה העת לומר: עד כאן. אמנם עשיתם ולחמתם, אבל בזירה הציבורית אין לעמדתכם שום משקל עודף. תפסיקו להתנשא על כולנו בדרגות, שמתברר שלא עושות אתכם לא חכמים יותר וגם לא מוסריים יותר. בזירה הציבורית עמדותיהם של הטייס הנערץ תא"ל במיל' השכל ושל נהג הנגמ"ש הבינוני רס"ר במיל' פיוטרקובסקי שוות בדיוק אותו דבר. שחררו אותנו כבר מהפוזה שלכם ומההתנשאות הבלתי נסבלת על החברה הישראלית בכלל, ועל קבוצות חלשות בתוכה בפרט.
סקר מהחיים
דוברי הליכוד הרשמיים וחברי הכנסת במפלגה זלזלו השבוע בתוצאות סקר חדשות 12 שהעלה כי לו נערכו הבחירות השבוע הליכוד בראשות נתניהו היה מקבל 26 מנדטים בלבד בעוד ימינה בראשות בנט הייתה מקבלת 23 מנדטים. בליכוד הזכירו את הפער הקבוע בין תוצאות הסקרים לתוצאות האמת אצל נפתלי בנט (פער שגם בנט מודע אליו היטב, כמובן), והעריכו כי בשוך הגל השני של הקורונה, הנסיקה תתחלף בצלילה.
אך לליכודניקים אין כל סיבה להיות רגועים. להפך. נכון, נסיקתו של בנט בסקרים – ובסקרים בעיקר – אינה חדשה, אך בכל זאת כמה דברים השתנו. שלא כבעבר, מגמת התמיכה בבנט מגובה הפעם גם בעלייה ניכרת בשיעור הסבורים שהוא מתאים לכהן כראש ממשלה. על פי הסקרים בנט מוביל במדד הזה בפער ניכר על פני כל מתחרה אחר מלבד נתניהו, הן בימין והן בשמאל. המשמעות היא שהפעם אכן מסתמנת תמיכה ניכרת בבנט לעומת העבר. זאת ועוד, המצב הכלכלי והנפשי של אזרחי ישראל בבחירות הקרובות יהיה ללא ספק טוב הרבה פחות מבכל מערכות הבחירות האחרונות, והדבר יקשה מאוד על נתניהו להחזיר את מצביעיו הביתה.
בכירי הליכוד צריכים בימים האלו לשאול את עצמם אם הנאמנות המוחלטת למנהיגותו של נתניהו עדיין פועלת לטובת הליכוד, כמו בעבר, או דווקא פוגעת בו. האם נתניהו הוא עדיין המנהיג שיביא את הליכוד לתוצאה הטובה ביותר, או שמא אחד מהטוענים לכתר מסוגל להביא למפלגה תוצאה טובה יותר מנתניהו. אם הם לא יתעוררו בזמן הם עלולים לגלות שיורשו של נתניהו בהנהגת מחנה הימין לא יבוא מתוך הליכוד אלא מחוצה לו, כפי שכבר קרה למפלגת העבודה במחנה השמאל.
אטומים לביקורת
ליועץ המשפטי לממשלה ד"ר אביחי מנדלבליט, למשנים שלו וגם לבכירי הפרקליטות חשוב מאוד שנדע שהם מוכנים להאזין לביקורת ולעיתים אף לקבל אותה, בתנאי שהיא עניינית. כך למשל אמר היועמ"ש מנדלבליט בנאום שנשא לפני כחודש: "אנחנו פתוחים לביקורת, ומברכים על ביקורת. אבל יש הבדל ברור בין ביקורת לגיטימית, עניינית ובונה, ובין הצגת טענות כזב שמטרתן לערער את אמון הציבור בעבודתנו".
העובדות, למרבה הצער, מספרות סיפור אחר. השבוע פורסמה החלטת נציב תלונות הציבור על התביעה ומייצגי המדינה בערכאות, השופט דוד רוזן, בנושא החסינות שניתנה למני נפתלי, אב הבית במעון ראש הממשלה, בתיק המעונות. הסיפור עצמו סבוך ואין כאן מקומו. הנקודה המעניינת היא שמאז הגשת התלונה (בפעם השנייה) על ידי יהודה עמרני, מנהל הפעילות בתנועה למשילות ודמוקרטיה, ועד קבלת ההחלטה השבוע, חלפו כשנה וארבעה חודשים. בהחלטתו חשף השופט רוזן כי במשך שנה ושלושה חודשים הוא המתין לתגובת היועמ"ש מנדלבליט. לא פחות משמונה מכתבים ועוד שיחות טלפון רבות ללשכתו נדרשו כדי לקבל את תגובתו. עמרני כבר קרוב לשנה לא בתפקיד, אבל רק השבוע זכה סוף־סוף לקבל מענה לתלונתו.
היועמ"ש נמנע מלשתף פעולה עם ביקורת הרשות המוסמכת לבקר אותו על פי חוק. במקום לשתף פעולה עם ביקורת ראויה בחר היועץ לנסות לחמוק מהביקורת, ולא בפעם הראשונה או השנייה. חוסר הנכונות להשלים עם ביקורת טבוע במערכת התביעה, מהיסוד ועד היועמ"ש העומד בראשה. הנציב, השופט דוד רוזן, סיפר לאחרונה כי כל תלונה שמועברת ממשרדו להתייחסות הפרקליטות נענית קודם כול בטענה שזוהי תלונה שאין לבררה, משלל טעמים. גם במקרה הזה נפתחה תגובת המשנה ליועמ"ש, עו"ד עמית מררי, בקביעה שאין לברר את תלונתו של עמרני, בטענה שזוהי תלונה נגד הפעלת שיקול דעת (לאמיתו של דבר זו תלונה על חריגה מנהלים). כך לא נראית נכונות לשמוע ולקבל ביקורת. אם היועמ"ש ואנשיו אכן רוצים לחזק את אמון הציבור במערכת שלהם, עליהם להיות קשובים לביקורת רצינית ועניינית, ובוודאי לשתף פעולה עם מנגנון הביקורת הרשמי. שבענו כבר ממס שפתיים.
