טקס האוסקר של שנת 1998 היה הנצפה ביותר בכל הזמנים. למעלה מ־55 מיליון איש בארה"ב ראו בשידור חי את 'שייקספיר מאוהב' זוכה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. בטקס שחל השבוע, בלילה שבין ראשון לשני, צפו פחות מחצי: רק 26.5 מיליון – נפילה של 20 אחוזים לעומת השנה שעברה.
לתעשייה בהוליווד יש תירוצים למכביר: הטקס ארוך מתמיד, שעת השידור התאחרה, התגברות בצפייה הנדחית ועוד ועוד. אבל יש הסבר נוסף, שאפשר ללמוד עליו בעיקר מהרשתות החברתיות. לרבים בציבור האמריקני פשוט נמאס שהוליווד כופה את דעותיה השמאליות והאולטרה־ליברליות, מסתכלת על האמריקני הרפובליקני הממוצע בהתנשאות ובתיעוב, ועוד חושבת שמגיע לה פרס על זה. המצב הזה כמובן אינו חדש; השמאל הליברלי השולט על רוב אמצעי המדיה המסורתית, מתייחס לימין בזלזול כבר שנים רבות. אבל מה שהשתנה פתאום הוא דונלד טראמפ. זה לא רק עובדת הניצחון הרפובליקני המהמם לפני כשנה וחצי, ניצחון שכמעט איש לא צפה ושרבים מהאגף הליברלי־שמאלי באמריקה טרם הצליחו לעכל. זאת בעיקר העובדה שזהו נשיא שלא מתבייש לחבוט באנשים האלה במקום שהכי כואב להם, באגו.
מיד כשנודעו תוצאות הרייטינג המשפילות השבוע שחרר טראמפ את הציוץ הבא: "הרייטינג הנמוך ביותר אי פעם לאוסקר. העניין הוא שאין לנו יותר כוכבים – מלבד הנשיא שלכם (אני צוחק, כמובן)". מנחה הטקס, הקומיקאי ומגיש הטלוויזיה ג'ימי קימל, שונא טראמפ ידוע, הגיב בציוץ סרקסטי משלו על הרייטינג הנמוך ביותר של נשיא אי פעם, כשהוא מתייחס לסקרי שביעות הרצון המתפרסמים מדי שבוע. זהו מצב חדש לאנשי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. מעולם, גם כשבבית הלבן ישב נשיא רפובליקני, הם לא חשו צורך להגן על מקומות עבודתם ולהיכנס למלחמות בוץ הדדיות עם הנשיא קבל עם וטוויטר.
הבעיה הגדולה של הוליווד היא שבעוד טראמפ רק נבנה בדעת הקהל האוהדת אותו בשל מלחמותיו אלה, קימל וחבריו נפגעים מהן. עובדה: אחרי טקס פוליטי מאוד בשנה שעברה – שגם אותו הגיש קימל – הרייטינג צנח בעשרות אחוזים לרמתו הנמוכה ביותר אי פעם. אמריקה, או לפחות חלק ניכר ממנה, שלחה השבוע מסר ברור מאוד לחברי מועדון התרבות שלה: "יותר סרטים טובים, פחות פוליטיקה גרועה".
אצלנו אין טקסי אוסקר, והצפייה בטלוויזיה מתמקדת בשידורי אקטואליה. אבל מעבר לכך, הדמיון בין הוליווד לגבעתיים (ערוץ 10) או לנווה־אילן (חדשות 12 ו־13) גדול מאוד. עד מדינה חדש נגד ראש הממשלה הוא סיפור ראוי לפתיחת מהדורת חדשות. אבל כשבמקביל לחשיפת חתימתו של ניר חפץ על הסכם עד המדינה השלישי נגד נתניהו עמדה השבוע פסגה בין ראש הממשלה לנשיא ארה"ב, ממש לא בטוח שהמינון בין משך הסיקור של שני הסיפורים מסתדר עם האג'נדה של דעת הקהל – זו שבאופן יוצא דופן לא רק שלא נוטשת את נתניהו עם התגברות החקירות סביבו, אלא אף מעניקה עוד ועוד מנדטים למפלגתו.
וכן, גם במקרה הישראלי הרייטינג מדבר. נכון שהצפייה במהדורת החדשות בשמונה בערב היא עדיין מעין מדורת שבט, אבל הסימנים לתחושת המיאוס כבר כאן. באמצע אוגוסט שעבר רשמה מהדורת החדשות של ערוץ 2 (אז רשת וקשת עוד שידרו באותו ערוץ) את הרייטינג הנמוך ביותר זה עשור כמעט. תוכנית הדגל 'אולפן שישי' רשמה באותו שבוע את נתון הצפייה הנמוך ביותר זה שנתיים. המהדורות עושות ניסיון להביא דמויות המזוהות עם הימין ככתבים, ולעתים נדירות יותר כפרשנים, אבל הגנטיקה נותרה שמאלית מאוד, מרוחקת שנות אור מדעותיו של הישראלי הממוצע.
הדבר נכון, אגב, לא רק לסוגיות פוליטיות של ימין ושמאל, אלא גם ואולי בעיקר לנושאי חברה ותרבות. הסגנון תל־אביבי, חילוני למהדרין ונטול כל שמץ של יהדות מסורתית, עד שנדמה לעיתים שהמהדורות משודרות מאיזה כוכב מרוחק שנתקע בישראל של שנות השבעים, לפני המהפכה העממית שהעלתה את הליכוד לשלטון והחזירה את המסורת למיינסטרים הישראלי.
החדשות הטובות הן שכאן אצלנו יהיה קל הרבה יותר לשנות את התמונה. זה ייקח זמן, אבל יקרה. באמריקה הפערים הכלכליים והתרבותיים בין החופים הליברליים למרכז המדינה השמרני הם עצומים, שלא לדבר על עצם המרחק הפיזי שצריך לעבור צעיר שמרני שלהוט לשנות את העולם ונאלץ לחצות מאות ואלפי קילומטרים מביתו שבטנסי למקומות שהדברים קורים בהם, דהיינו ניו־יורק וקליפורניה. אצלנו, בין ירושלים לתל־אביב מפרידה בסך הכול שעת נסיעה. בנוסף, את מדינתנו שתחגוג השנה 70 להיווסדה קל לעצב מחדש יותר מאשר לשנות אימפריה עולמית שקיימת כבר למעלה מ־240 שנים, עם קיבעונות ותיקים ומושרשים היטב.
כאמור, זה כבר קורה בקטן. פה עוד כתב שמעז להביע דעה הכופרת בדעת הרוב באולפן, שם פרשן שמנסה להחדיר אמירה שוברת מיינסטרים. בסוף לא תהיה להם ברירה. אחרת, כמו בטקס האוסקר, הרייטינג ילך ויידרדר עוד ועוד. אנשים יבקשו אלטרנטיבות שכבר קיימות וצוברות תאוצה, וינטשו את הספינה המיושנת והמקרטעת שעל סיפונה עוד יושבת תזמורת השמאל ומנגנת כאילו אין קרחון באופק. הסרט 'טיטניק', אגב, זכה שנה אחת בדיוק לפני שיא הרייטינג ב־1998. בטקס שהכריז עליו כזוכה בקטגוריית הסרט הטוב ביותר צפו קצת למעלה מ־40 מיליון איש.
