בשבועיים האחרונים כתבתי כמה פוסטים חריפים נגד בנימין נתניהו. כמה מהמגיבים ביטאו לא רק התנגדות לתוכן, אלא גם אכזבה מהכותב: חשבנו שאתה כותב מעמיק יותר, כתבו לי, איך הידרדרת לסגנון הזה? התגובות האלה חזרו על עצמן כמה פעמים, וזה אילץ אותי לשאול גם את עצמי מה גרם לי לכתוב בסגנון חריף כל כך. גם הגימיק של תמונות הפרופיל בפייסבוק, מהסוג של "בואו – רק באהבת חינם", גרם לי הסתייגות ואף דחייה, שהייתי צריך להסביר אותן לעצמי. הרי תמכתי בממשלת אחדות, ובעיקרון אני בעד גיבוש מרכז ישראלי רחב ונגד חידודי קצוות, אז למה הגימיק הזה מעצבן אותי כל כך?
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
גם סגר וגם סוכות: המנגל האלטרנטיבי של הטוויטר
שמתם לב שהכול קיצוני יותר? מישהו מנווט את זה, וזה לא נתניהו
לכל שיר יש סיפור: מאחורי הלהיטים של המוזיקה החסידית
התשובה פשוטה: אני בעד חיפוש מכנה משותף רחב, הכרה בגרעין האמת שיש בכל עמדה, ולא רק נכונות אלא גם רצון לגבש עמדות שאינן עמדות קצה; אך אני חרד מהאפשרות שהעמדות המתונות ינוצלו בידי מי שאינם סופרים איש בדרכם לממש את רצונותיהם. הרי ידוע שאחת הבעיות המאפיינות אנשים בעלי עמדות מתונות היא שהעמדות הללו הולכות בדרך כלל גם עם אישיות מתונה, וממילא קל יותר לרמוס את האנשים האלה ואת עמדותיהם גם יחד.
בדיוק לכן דיברה אשתי המנוחה במבי על הצבת יעד חברתי ופוליטי של טיפוח "קנאות של מתונים": אנשים שעמדותיהם מתונות, אבל יהיו מוכנים להילחם עליהן בלא פחות נחישות ועקביות מאנשי הקצוות. מול התנהלות רווחת של אנשי מרכז שמדברים בעיקר על החיפוש החיובי אחר "הטוב המשותף", במבי דיברה גם על היעד השלילי של מאבק ללא פשרות במי שפועלים בשדה הציבורי לטובת האינטרס האישי או המגזרי.
המציאות מלמדת שאי אפשר להסתפק רק בפעילות החיובית. אדרבה, לפי הפסוק מתהילים, הסדר הכרונולוגי ברור: "סור מרע", ורק אז "עשה טוב". על אף הרצון העז להתמקד רק בעשיית הטוב, המציאות מלמדת שעשיית טוב ללא מאבק ברוע תיכשל, כי הרוע לעולם ינצל את הרִיק לטובתו.
בנימין נתניהו אינו חלילה אדם רע מיסודו. הוא פטריוט ישראלי, שהתנדב לשרת בסיירת מטכ"ל אף שמשפחתו התגוררה בארה"ב והוא היה יכול להימנע משירות בצה"ל. הוא גם עזב את לימודיו בארה"ב כדי להילחם בקרבות קשים במלחמת יום הכיפורים. אבל מסיבה כלשהי, נתניהו פיתח מבנה אישיות הגורס שהמציאות מתנהלת כ"משחק סכום אפס": או שאתה מביס או שאתה מובס. או כפי שניסח זאת סולימן דמירל, נשיא טורקיה וראש ממשלה לשעבר: "במזרח התיכון או שאתה הטבח, או שאתה חלק מהתבשיל". אין אפשרות שלישית, לא ביחסי החוץ ולא במאבק הפוליטי הפנימי.
הביוגרפים העתידיים של נתניהו יצטרכו בוודאי לתהות מה גרם לו לטפח תפיסת עולם שכזו. כרגע ברור שהתפיסה הזו שירתה את נתניהו ואת מדינת ישראל נאמנה במדיניות החוץ של ישראל, וגרמה נזק איום ונורא בחזית הפנים־ישראלית. במדיניות החוץ נתניהו שבר את הגישה המתייחסת לישראל כאל אומה קטנה ומפוחדת, וגם את האמונה התמימה בשלום עם מי שאינם רוצים בשלום איתנו, ומשום כך הביא לישראל הישגים רבים. העמדה הכוחנית והחשדנית שלו כנראה מתאימה לזירה הבינלאומית. אבל אותה גישה עצמה היא אסון נורא בחזית הפנימית: היא גרמה לנתניהו לרמוס כל איש ליכוד או איש ימין שרק התחיל לגלות ניצנים של עוצמה; לבנות את אחיזתו בשלטון בליבוי השנאה הקיימת ממילא אצל "הבייס" שלו נגד השמאלנים והערבים, ואף לפעול בבירור נגד האינטרס הלאומי של ימי הקורונה כדי לשמר ולחזק את שלטונו. אלה צעדים שאין להם כפרה, גם מול כל הישגיו בתחום מדיניות החוץ.
משום כך, סילוקו הפוליטי של נתניהו הוא תנאי הכרחי לשיקום החברה הישראלית. אבל הוא בוודאי אינו תנאי מספיק. דרוש גם שיקום ושינוי של השיח השלילי שפרח בימיו. אדרבה, עצם המאבק החריף מולו לכאורה מנציח ומטפח את השיח הזה, כפי שהוכיח השבוע תא"ל במיל' אמיר השכל. לכן, במקביל למאבק ההכרחי בשלטון נתניהו צריך לטפח ולהבליט גם את הפנים היפות של השיח הישראלי; את מופעי הסולידריות בין מגזרים וקבוצות אוכלוסייה, את האמונה שאפשר גם אחרת. לא במקום המאבק בנתניהו, אבל בהחלט במקביל לו.
