השר זאב אלקין המריא שלשום לניו־יורק, כשהבין שההחלטה ממילא לא תיפול עד תחילת השבוע. אלה היו רשמיו העגומים: "בניגוד למה שכולם חושבים, אם הולכים לבחירות עכשיו על רקע הגיוס, הקואליציה הזאת לא תחזור לאחריהן. אינני יודע מי יהיה ראש הממשלה ואיזו קואליציה, אבל זאת לא תחזור, מה שרע מאוד למחנה הלאומי. ולכן האינטרס העליון הוא להמשיך עוד שנה וחצי. אבל הרוב לא מבינים זאת לצערי, וחושבים שאפשר לטבול באותו נהר פעמיים. טיטאניק קלאסי".
אם רוצים ללכת לבחירות בלי להותיר עקבות, משבר הגיוס הוא הפשע המושלם. כחלון יכול לעזוב את משרד האוצר בלי להסתבך עם נתניהו; ליברמן יכול למנוע זליגת קולות חילוניים ללפיד בזכות התעקשותו נגד החוק; ונתניהו – ידיו לא שפכו את הדם הזה. הוא בכלל היה באמריקה כששותפיו פירקו לו את הממשלה. נו הארד פילינגז.
השאלה היא כמובן אם רוצים. הרושם הוא שהשותפים כולם מצויים בפאניקה מהאפשרות של הליכה מוקדמת לקלפי. אפשר גם להניח שלו ידעו כולם בביטחון מלא שנתניהו אינו מעוניין לפרק את החבילה, היה נמצא פתרון חיש קל. אבל הם לא יודעים. כולם מצויים תחת הרושם הפוסט־טראומטי של פירוק הממשלה הקודמת בידי נתניהו. מי לידם יתקע שהוא לא מבשל להם בחירות בזק בעיתוי שנוח לו, ולא להם?
ניסיון העבר מלמד שההחלטה על בחירות נופלת אצל נתניהו לא בדקה ה־90, אלא בפנדלים. ב־2012 הוא הקדים בחירות והתחרט ממש ברגע האחרון, לפני הקריאה השלישית; ב־2014 התלבט והתלבט, פיטר את לפיד ולבני, ואחר כך עוד השתדל אצל ליברמן להקים ממשלה חלופית. קשה להאמין שהוא קיבל את ההחלטה, אבל בינתיים הוא נהנה שמדברים על פוליטיקה ולא על פלילים. מי היה מאמין שמשבר פוליטי חריף יהיה הדבר התקשורתי הכי טוב שקרה לראש הממשלה השבוע.
ובמילים אחרות, זה לא באמת משבר הגיוס ולא באמת אירוע של כחלון־ליצמן־ליברמן. ובכל זאת, כמה מילים על הגיוס ועל האדונים הנ"ל:
בניגוד למוסכמה הרווחת, ספק אם הגיוס הוא אכן חומר נפץ ציבורי. זה היה נכון, אולי, לפני שני עשורים. אבל מאז כבר החל החלחול האיטי של החרדים לחברה הישראלית, ובמקביל נחשפו החילונים למשמעות של צבא ששיעור הדתיים בו גובר והולך. אלה לא רוצים להשתמט ואלה לא רוצים גיוס מלא. מחאות הפראיירים למיניהם לא הושיעו את מופז ב־2012 ולא הביאו לכנסת את העסקנים שתפסו טרמפ על התנועה לגיוס החרדים. חישבו, לשם השוואה, על המחאה החברתית שהכניסה לכנסת את סתיו שפיר ואיציק שמולי. סגירת בתי עסק בשבת או ביטול עבודות רכבת שיובילו לפקקים בראשון הם נושאים שמנגנים על עצבי הציבור החילוני לאין שיעור.
הכול החל בליצמן. "אם היה לי לרגע פקפוק במועצת גדולי התורה", אמר סגן השר, ומיד חילץ את עצמו מאזור הסכנה: "לא שהיה לי, אבל אפילו אם היה לי, הוא עבר כשראיתי שהליכוד גורר רגליים". הוא אמר את הדברים במוצאי שבת, מיד אחרי שהתפרסמה ההערכה שהבחירות קרובות מאי פעם. הנה מיסקלקולציה במלוא תפארתה: סגן שר הבריאות העריך שנתניהו עומד מאחורי ההדלפה, מכאן שהבחירות קרבות, ומכאן העלה את דרישתו לסף בלתי ריאלי של אישור חוק הגיוס בשלוש קריאות לפני התקציב. רוב השבוע עבר בניסיון של חצי ממשלה להוריד את החרדים כולם מההצהרה הזו.
שר האוצר (היוצא?) משה כחלון נקלע לשדה קטל בקרב שאינו שלו. לפני חצי שנה דווח בעיתונות שנתניהו מנסה לשכנע את נתניהו להביא מהר ככל האפשר את תקציב 2019, וכחלון מושך רגליים. עכשיו מתברר שזה היה דווקא האינטרס של כחלון עצמו. רצונו להאריך ככל האפשר את ימי הממשלה עשוי להתברר כמה שהביא לקיצורה.
ובאשר לליברמן, הוא כתמיד משולש הברמודה של הפרשנויות. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לעזוב את משרד הביטחון, כשספק גדול אם אחזור אליו לפני הזמן, אמר לי השבוע. אבל לא אוכל להישאר אם חוק הגיוס לא יהיה מה שהבוחרים מצפים.
אם לסכם הכול במילותיו של אחד המעורבים במגעים השבוע: בתי הקברות מלאים באנשים שהתאבדו בשידור חי בניגוד לרצונם ולהיגיון רק בגלל חישוב מוטעה, כבוד עצמי מופרז ופחד לרדת מהעץ.
כולם מקווים שהיועץ המשפטי לממשלה יציל אותם, ויסמוך ידיו על מתווה גיוס שיאחד תחת כנפיו את האדמו"ר מגור ואת ישראל ביתנו. איזו מדינה: בחדר אחד היועץ המשפטי לממשלה מנסה להציל את הממשלה, ובחדר אחר עומלים במקביל על ההחלטה שאולי תחסל את הקריירה של העומד בראשה.
שני סיפורי חפץ
1. בבית 'ידיעות אחרונות', בקצה המסדרון, שכן בקובייה שקופה משרדו של עורך 'שבעה ימים'. כשניר חפץ מונה לתפקיד, הדבר הראשון שעשה הוא לאטום את הקובייה בטפטים מהרצפה ועד התקרה.
2. לפני כחצי שנה עלתה לאוויר תוכניתו החדשה של ניב רסקין ב'קשת'. ניר חפץ הסכים לשמש בה כחבר פאנל קבוע. לשם מה לך לקום מוקדם בשביל סכום נמוך, נשאל. אני בן 52, השיב, ואחרי עשור עם דף מסרים מתחשק לי לומר את דעתי שלי. למשל, הדגים, המתקפה של נתניהו על המפכ״ל. זה לא לעניין ובזמני לא הייתי נותן לזה לקרות.
המצלמות נדלקו, נושא המפכ״ל עלה לדיון. ״אני יכול לגמרי להבין את נתניהו״, אמר. אבל זה לא כל הפאנץ׳. היה מדובר בכלל בצילומי פיילוט, שלא יועד לעלות לשידור לעולם.
הוסללו ובנו
הסדרה "סלאח פה זה ארץ ישראל" שמשודרת ב'רשת' עוררה דיון רגשי חריג בממדיו. על האפליה, הקיפוח והזלזול אין ויכוח. השאלה היא אם לא היה מנוס מזה. כשחוטבים עצים עפים שבבים וכשמקימים מדינה יש מאין נרמסים בהכרח אנשים תחת גלגלי המהפכה. בן־גוריון והממסד המפא"יניקי הרי הראו את צדדיהם הקשים לא רק לעולי מרוקו. יוצאי הלח״י האצ״ל, למשל, הוחרמו ונודו. ציפי לבני, שלימים הייתה מספר 2 ברשימת אמת לכנסת, נוהגת לספר עד היום איך בן־גוריון מיקם בזדון את בית החולים לחולי נפש של עכו בכלא שבו נתלו עולי הגרדום.
פוליטית, המחנה הלאומי של היום (בניכוי העולים הטריים יחסית מרוסיה) הוא מחנה נפגעי מפא״י: תושבי הפריפריה, שנדחקו והוסללו לשנים רבות; החירותניקים שלא החזיקו בפנקס אדום; והדתיים, שלהם שמר הממסד את קרון משגיחי הכשרות. אפילו נתניהו מבסס את האתוס המשפחתי על הרחקת אביו ממשרה באוניברסיטה העברית בשל דעותיו. את הדי ההרחקה ההיא אפשר לשמוע עד היום בטענות שרוב מחנה הימין שותף להן על רדיפה ממסדית כלפי ראש הממשלה עצמו בחקירות. המקום האחרון שבו מפא״י עוד חיה ובועטת הוא הדבק של מה שקרוי ״השותפים הטבעיים״.
