אפילו עכשיו, אחרי כל המולת החקירה העצומה ושלל עדי המדינה, אין בידי שלטון החוק תיאור משכנע של עסקת השוחד שנרקמה כביכול בין ראש הממשלה ובין בעל השליטה בבזק. ייתכן שבקרוב תצליח המשטרה להניח ידה על ראיית זהב שיספק לה העד הבכיר ניר חפץ, במסגרת הסכם ההסגרה שנחתם בין שני הצדדים, אבל לפחות עד ירידת הטור הזה לדפוס לא נודע דבר קיומה של ראיה כזו. נציגת המשטרה הצהירה לפני שבוע בבית המשפט שהחשוד המרכזי בפרשה שיחד במיליארד שקלים את חשוד המשנה, אבל על פשר התמורה רובץ ערפל. אחת מפרשיות השוחד הגדולות בכל הזמנים והיבשות עדיין רחוקה מפיענוח שכלתני.
קשה להאמין שבית משפט בישראל יקבל ביום מן הימים את טענת התביעה שהנאשם בנימין נתניהו אכן העביר מיליארד שקלים לנאשם שאול אלוביץ' רק כדי לזכות בכמה ידיעות מפרגנות באתר חדשות לא חשוב במיוחד, שכמעט אף פעם לא השפיע פה על סדר היום הלאומי. בית המשפט אולי יפסוק שנתניהו הפר אמונים כשנשא ונתן עם אלוביץ', אך קשה להעלות על הדעת שיקבל את תסריט השוחד של התביעה. הוא סנסציוני עד כדי הזיה: הפוליטיקאי השנוא ביותר על התקשורת הישראלית חשוד פתאום בהטייתה לטובתו.
גורמי חקירה מסבירים לנו שקומץ הידיעות המפרגנות על נתניהו ורעייתו באתר וואלה הם רק הצד הגלוי של העסקה. לטענתם, הציבור אינו מודע לידיעות לא מפרגנות רבות שעורכי וואלה גנזו, וכביכול זו הייתה התמורה האמיתית לעסקת השוחד. יש רק בעיה אחת עם ההסבר הזה: עד כה איש לא הצביע על כתבת תחקיר דרמטית שיכלה להביך מאוד את נתניהו, אך נגנזה תמורת מיליארד שקלים. הידיעות שנגנזו על פי הוראה מגבוה היו בלתי סקופיסטיות בעליל. לפי תחקירן 'הארץ' גידי וייץ, באחד המקרים "יורטה ממקומה הבולט" כותרת על דו"ח העוני האלטרנטיבי שלא החמיאה לממשלת נתניהו, ופעם אחרת הוסר קטע מראיון עם נתניהו שבו הוא התחייב להשאיר בידי הליכוד את תיק החינוך. זה רציני? בגלל זוטות שכאלה מייחסים לראש ממשלת ישראל עסקת שוחד ענקית? האם ההנחות שאתר וואלה עשה לו שינו בפרומיל את מצבו בתודעה הציבורית? האומנם הוא השקיע מיליארד שקל בשטויות?
בימין ממאנים לקבל את התזה המשטרתית על קשרי נתניהו־וואלה. הם מכירים כלי תקשורת חשוב פי כמה שמטפח בשקידה פוליטיקאים מסוימים ורודף עד חורמה פוליטיקאים אחרים, אך מעולם לא נדרש לספק הסברים על טיב קשריו עם הפוליטיקאים המטופחים ועל עילת שנאותיו לפוליטיקאים הנרדפים. 'ידיעות אחרונות', כמובן.
בעלי העיתון נחקר במשטרה לאחר שהציע לכאורה עסקת שוחד לראש הממשלה, אבל מכל הפוליטיקאים שהוא טיפח רק אחד ויחיד זומן בינתיים לחקירה (קצרה) באזהרה, איתן כבל. כל השאר נהנים מחסינות חקירה עד עצם הרגע הזה. הם קידמו בחריצות את החוק להשתקת 'ישראל היום', גרפו בתמורה סיקור אוהד מאוד בעיתון המתחרה, ובכל זאת לא צצו מעולם על מסכי המכ"ם של מערכת אכיפת החוקים כאן. המשטרה לא עצרה איש בפרשה העכורה הזאת, לא פשטה על משרדי העיתון ולא פיתתה עדי מדינה פוטנציאליים בעסקאות שאי אפשר לסרב להן. נוני מוזס, שההקלטות של ארי הרו מפלילות אותו קשות, נותר הרחק ממתקני המעצר. כל דגי הרקק בתיק 4000 נעצרו לשבוע לפחות והושלכו למאורות פשפשים, אבל מוזס בילה בחדרי החקירות בלבד.
למען הסר ספק, אין לי כל עניין במעצרם של מוזס או של בכירים אחרים בעיתון. לפני חודשים אחדים מחיתי פה בתקיפות נגד הפשיטה המשטרתית על הוצאת 'ידיעות ספרים' בפרשת ספרו של אהוד אולמרט (שאגב יראה אור בימים הקרובים ויגרום הרבה נחת לבנימין נתניהו בגלל המתקפה הנרחבת של המחבר על הפרקליטות והמשטרה). המשטרה שוגה קשות כשהיא מתנהלת כמו פיל בחנויות החרסינה העיתונאיות הן בתיק 2000 והן בתיק 4000. יחסי עיתון־פוליטיקאים הם עניין למועצת העיתונות או לוועדת חקירה ממלכתית, לא ללהב 433. אבל אחרי כל מה ששלטון החוק מעולל לבני הזוג נתניהו בשתי הפרשות הנ"ל, מוזר מאוד שהוא מתעלם מהאופן שבו קידם מנגנון 'ידיעות אחרונות' את חוק 'ישראל היום'. מדיניות האיפה ואיפה זועקת לשמים, והימין – רוב מניינו ובניינו של הציבור הישראלי – מתקומם.
השבוע קיבלתי מגורם מוסמך הסבר חצי רשמי מדהים למדיניות הזו. נאמר לי שחקירות נגד פוליטיקאים הן ברוב המקרים תוצאה של הגשת תלונה על רקע פוליטי. למשטרה אסור ליזום חקירות כאלה. היא פתחה את תיק 1000 רק אחרי שקיבלה תלונה מגורם שמאל. משם והלאה שאר הפרשיות התגלגלו מאליהן. לעומת זאת, איש לא התלונן עד כה במשטרה נגד הפוליטיקאים שהיו מעורבים ברקיחת חוק 'ישראל היום', ולכן אין חקירה. פשוט לא הוגשה תלונה. הימין הסתפק בטרוניות תקשורתיות ובפריקת תסכולים ברשתות החברתיות, אך לא הלך למשטרה להתלונן.
ואילו כן הלך, הייתה נפתחת חקירה? ספק רב. כל העולם ואשתו יודעים שאמרגני חוק 'ישראל היום' פונקו בעיתון של מוזס, אבל אין הוכחות לעסקת תן־וקח רשמית בין שני הצדדים. הראיות נסיבתיות בלבד וקלות להפרכה. ציפי לבני, למשל, טוענת שקידמה את החוק ממניעים ענייניים שלא היו קשורים לסיקור האוהד שלה בעיתון. אמנם גם נתניהו מעלה טענות דומות בעניין קשריו עם בזק ואתר וואלה, אבל במקרה שלו זו טענה חלשה יותר: מקורביו אכן לחצו על קברניטי וואלה לפרגן לו קצת, והלחצים הללו משתבצים בתסריט השחיתות שהמשטרה טווה סביבו. היא לא עושה זאת ממניעים פוליטיים, אבל היא שבויה בתיאוריו הפוליטיים כמנהיג מושחת, ולפיכך משקיעה מאמצי ענק בהרשעתו.
צוות החוקרים מפעיל על ראש הממשלה את שיטת הפישינג, השמורה בדרך כלל לאנשי מאפיה, וממיט בכך על המשטרה את חשדנות הימין העמוקה. ההערצה לנתניהו שוברת שם שיאים ביחס ישר ללחץ המשטרתי עליו. ככל שהחוקרים יהדקו את המצור סביבו, כן ירבה וכן יפרוץ בדעת הקהל. בגללם הימין התחיל לתעב את מוסד עדי המדינה, ומיהר לשכוח שהוא דווקא חיבב אותם מאוד בפרשות אולמרט. בסופו של יום הוא עלול לפקפק גם בממצאים מרשיעים חותכים שאולי יימצאו נגד נתניהו.
מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך הכריז השבוע במכללת ספיר ש"הדיון אינו על העובדות, הוא על הפרשנות המשפטית", ולימין יש פרשנות משפטית משלו: נתניהו לא מושחת, לכל היותר נהנתן חסר תקנה. במקרה הכי גרוע הוא עשה מה שמוזס ושות' עשו עם חוק 'ישראל היום'. רק אחרי שהמשטרה תחתים שלושה עדי מדינה בבית 'ידיעות אחרונות' ותארח בחדרי הפשפשים שלה כמה מקורבים אחרים למערכת העיתון, יהיה טעם להתחיל לשכנע את מעריציו המתרבים והולכים שהיא חסרת פניות. עד אז, חבל על המאמץ.
*
כשפניתי למשרד המשפטים כדי לוודא שאכן לא הוגשה תלונה למשטרה או לפרקליטות בפרשת חוק 'ישראל היום', נמסרה לי התגובה הבאה: "איננו נוהגים לפרט בדבר מידעים, פניות וחומרים שונים המגיעים לפתחן של רשויות האכיפה תוך כדי ניהולה של חקירה. מכל מקום, כיווני החקירה נקבעים על פי שיקולים ענייניים ומקצועיים בלבד של פוטנציאל ראייתי וחשד סביר לעבירות פליליות".
