במהלך החג האחרון, היה עיסוק רב במפירי הנחיות משרד הבריאות. ערוצי התקשורת דיווחו על התקהלויות המוניות באזורים שונים. אולם, באופן טבעי, לא דובר על מי שהתאמצו להקפיד על ההנחיות, וכעת הייתי רוצה להתייחס דווקא אליהם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הסכמי אברהם יאושרו, הסיכומים בנוגע להר הבית מעורפלים
– למה ראשי ממשלה חוזרים מתוסכלים משיחות עם מנהיגים חרדיים?
– הטרגדיה של לבנון היא לקח לישראל ולקהילה הבינלאומית
מדי שנה, עם צאת חג שמחת תורה, מתקבץ עם ישראל בהמוניו. אחרי השמחה הגדולה שחשו בבתים ובבתי הכנסת במהלך החג עצמו, נוהגים לחגוג עם התורה עוד קצת, בהקפות שניות. השנה, כמו כל דבר, גם שמחת תורה וההקפות השניות נראו אחרת. בחג עצמו התקיימו מנייני רחוב מצומצמים ומעט מאוד ריקודים.
גם ההקפות השניות כאמור, לא נראו כבכל שנה. בשבעת החודשים האחרונים אמנם למדנו להסתפק בפחות ממה שהיינו רגילים בחיים הקודמים שלנו – אך זו לא שימשה תחליף הולם לחגיגות הנהוגות.
בכל שנה עם צאת חג שמחת תורה מתקבץ עם ישראל בהמוניו לחגוג עוד קצת עם התורה בהקפות שניות, אחרי השמחה הגדולה במהלך כל יום החג. השנה, כמו כל דבר, גם שמחת תורה וההקפות השניות נראו אחרת ממה שאנחנו רגילים – בחג עצמו ראינו את מנייני הרחוב המצומצמים עם מעט מאוד ריקודים וברור היה לכולם שההקפות השניות גם הן לא יהיו כבכל שנה.
בערים רבות בחרו לעבור עם "משאית השמחה", אך ודאי שאין זה תחליף לשמחה לה אנו רגילים משנים קודמות. אם כי נראה שבשבעת החודשים האחרונים למדנו להסתפק גם בפחות ממה שהחיים שקדמו להם הרגילו אותנו.
בסרטון מיוחד שהוציאה בשבוע שעבר ישיבת הר המור, בעריכתו הגאונית של אבי פרידמן, הוצג בתחילה בית המדרש הריק של הישיבה בימים אלו של קורונה וקפסולות. הרב עמיאל שטרנברג שנעמד ליד ארון הקודש דיבר על ההתכנסות שצריכה להיות השנה, ומיד לאחר מכן נראים קטעי וידאו מיוחדים מהשמחה בשנה שעברה.
המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשראיתי את המוני בני האדם בתוך בית המדרש בצפיפות גדולה הייתה: "איזה חוסר אחריות, איזו צפיפות. איפה שמירה על הכללים?". כמובן שמדובר בתיעוד משנה שעברה, אולם כמה חודשים של ריחוק חברתי כבר גרמו ל"שריטה". רגע לאחר מכן, קטעי הווידאו האלו העלו בי געגוע גדול לאותו עולם ישן.
יש מי שבחר לנצל את הטכנולוגיה, כדי לעשות הקפות שניות כבכל שנה, עם שינוי קל – ללא קהל. או אולי נכון יותר לומר שגם קהל יש, אבל בבית. כל אחד צופה ורוקד בביתו. מישיבת רמת גן, שהפכה בשנים האחרונות לאחד המוקדים המרכזיים של הקפות שניות בציבור הדתי לאומי, שידרו מעל שלוש שעות של שמחה גדולה מהיכל בית המדרש.
רבים ברשת דיברו על הצביטה בלב שחשו כשראו את השידור החי בביתם, בראותם את ראש הישיבה הרב יהושע שפירא רוקד לבדו לצלילי המוזיקה השמחה של להקת "זמרת הארץ" שניגנה מקדמת בית המדרש והקפיצה גם את הצופים בבית. התמונה אכן צבטה בלב, בוודאי בשלבים בהם עברו להצגת קטעי וידאו מהריקודים העמוסים שתועדו בשנה שעברה.
גם בבית הרב קוק שמתמלא בכל שנה עד אפס מקום בחרו שלא להפסיק את המסורת מחד, אך לא לעבור על הנחיות משרד הבריאות ולסכן את הציבור מאידך. ההקפות השניות הועברו בשידור חי מהמקום. מעט מרבני המגזר היו במקום ורקדו עם ספרי התורה, תוך הקפדה מלאה על מסכות, חיטוי ידיים ושאר הכללים. רבנים נוספים ונבחרי ציבור שלחו את ברכתם שהוקרנה במהלך השידור.
בשני השידורים, שהגיעו לעשרות אלפי צפיות, הראו קטעי וידאו מהריקודים ההמוניים בשנה שעברה, אך דאגו להדגיש "צולם בשנה שעברה" – שהפך ל"צולם ביום חול" של תקופת הקורונה.
במקומות נוספים שידרו את השמחה המצומצמת בשידור חי לצופים בבית – במערת המכפלה, בישיבת כרמיאל ובעוד מקומות.
קשה לראות את בתי המדרש ריקים מרוקדים. אך עם זאת דווקא שידורים אלו מראים את האחריות של הרבנים ושל הציבור כולו. אחריות כלפי עצמם ואחריות כלפי החברה והמדינה כולה. לא רק לרבנים חלק באחריות זו, גם לעשרות האלפים שבחרו לשבת, או טוב מכך – לרקוד בבית מול המסך במקום לצאת ולהתקהל בצורה מסוכנת.
אף פעם לא הרגשתי את ירושלים ורמת גן קרובות כל כך – במרחק של כרטיסייה אחת בלבד בדפדפן האינטרנט במחשב בבית. באופן אישי, נהניתי מהקרבה של בית הרב וישיבת רמת גן, כזו שלא מצריכה את ההתלבטות הקבועה באיזה מהמקומות לשמוח בהקפות השניות, אפשר לקפוץ בין מקום למקום ולהיות בשניהם. ועדיין, אין ספק שהגעגועים לאותם ימים ללא ריחוק חברתי הולכים וגוברים. כולי תקווה שנחזור מהרה לימים שבהם ניאלץ לבחור בין חגיגות בירושלים לרמת גן, ולא נסתפק בצפייה מהבית.
