במשך שנים רבות התרגלנו לחשוב שיש "עולם ערבי", שיש לו מוסדות מאחדים דוגמת הליגה הערבית, שיש לו קבוצה מנהיגה ששמה "הפסגה הערבית" ושיש לו אג'נדה מאוחדת (פחות או יותר) שבמרכזה ניצב הרצון לראות את ישראל הולכת לעזאזל ואת מקומה תופסת מדינה פלסטינית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לקראת הקונגרס הציוני: הצעה להקמת "קהילה יהודית-פרסית" בארץ
– דעה: צילומי הריקודים מאשתקד הפכו ל"צולם ביום חול" של הקורונה
– דו"ח ישראלי: 5% בלבד מהתגובות הערביות ברשת להסכמי אברהם חיוביות
ובכן, תמונת העולם הזו היא נחלת העבר. מזה כמה שנים, מה שהיה "העולם הערבי" חדל להיות מה שהיה ומה שיש היום זה שתי קואליציות עוינות הנלחמות זו בזו בהרבה נחישות וללא כל רגישות, עם הרוגים ופצועים.
הקואליציה האחת היא: איראן, עיראק, סוריה, לבנון, תימן, קטר ועזה, כשמבחוץ תומכות בה תורכיה, רוסיה וסין. כנגדה עומדת קואליציה הכוללת את: סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, ירדן, מרוקו, סודאן וישראל, כשמבחוץ תומכת בה ארה"ב. כל שאר מדינות ערב נמצאות אי שם בין הקואליציות.
ישראל צורפה לקואליציה של סעודיה לא בגלל העיניים היפות שלנו אלא בגלל – ורק בגלל – שהוכיחה במהלך השנים האחרונות שהיא המדינה היחידה בעולם המסוגלת להנחית פעם אחר פעם, בתדירות ממוצעת של פעם בשבוע, מכת הרג והרס ואבדן על כוח איראני או מיליציה פרו איראנית בסוריה, ולמעט פעם אחת איראן כנראה פוחדת מלתקוף את ישראל בחזרה. בעברית מודרנית קוראים לזה "הרתעה".
ורק לשם ההשוואה, בספטמבר 2019 תקפה איראן מספר מתקני הפקת נפט סעודיים ושיתקה חלק ניכר מתעשיית הנפט של הממלכה. האם שמענו על תגובה סעודית? האם שמענו על תגובה של מדינה כלשהי על תקיפות של איראן נגד מכליות נפט המשייטות במפרץ הפרסי או בים האדום? האם ביכולתה של סעודיה להרתיע את איראן אחרי שהצבא הסעודי נכשל בניסיונו לחסל את כנופיות היחפנים החות'ים בתימן?
במצב הנוכחי, כשאיראן אוספת מדינות ערביות "כאסוף ביצים עזובות", ישראל הופכת לחלק מהפתרון, אחרי שהייתה בעבר "הבעיה". מתברר בדיעבד שיש דברים חשובים יותר לכמה מדינות מאשר "הבעיה הפלסטינית", ולכן המפסיד הגדול של הפילוג העמוק בעולם הערבי הוא "הפלסטינים", ואיתם כל מי שהאמין שעד שהבעיה הזו תיפתר לשביעות רצונם של "הפלסטינים" העולם הערבי ימשיך לראות בה את בעייתו הראשונה. אלא משחדל "העולם הערבי" להתקיים, כאמור לעיל, אזי גם "הבעיה" הופכת להיות לחלק מנחלת העבר.
יש כמה סיבות אמיתיות לדחיקתו לשוליים של העניין הפלסטיני. הסיבה הראשונה היא עלייתה של הבעיה האיראנית לרמת איום קיומי, בעוד שהבעיה הישראלית-פלסטינית איננה איום קיומי על אף אחד. הסיבה השנייה היא ההתנהלות הפלסטינית לאורך השנים, ובפרט בשנים האחרונות. תושבי סעודיה והאמירויות זוכרים היטב שערפאת תמך בסדאם חוסיין כשכבש את כווית (1990). הסעודים זועמים על הפלסטינים מפני שהפרו את הסכם מכה (פברואר 2007) שאמור היה לשים קץ לפילוג בין פתח וחמאס, מפני שחמאס היא תנועת בת של "האחים המוסלמים", שנואי נפשם של הסעודים, ומפני שיותר מידי פלסטינים מוכנים לקבל סיוע מאיראן.
במקביל מתרחשים תהליכי עומק: רוב הצעירים במדינות ערב לא חוו את "נכבת פלסטין" והיא איננה נמצאת בזיכרון ההיסטורי שלהם. (אפשר להשוות את דעיכת תודעת "הנכבה" של 1948 לדעיכת תודעת השואה ההולכת גם היא ומתעמעמת). האביב הערבי שגרם לקריסת מדינות וכלכלות ועליית דאע"ש, הביא מיליוני ערבים לפת לחם ולבריחה המונית לחיי פליטות, עוני וסבל בארצות אחרות, אז האם יעלה על דעתם שהפלסטינים יצפו מהם שיילחמו למען שחרור פלסטין?
ולגבי ההתנהגות הפלסטינית ברצוני להעלות כאן מקרה מעניין. אחד האנשים הקיצוניים ביותר נגד ישראל והכיבוש של 1948 הוא ג'מאל ריאן, המוח שמאחורי ערוץ הג'יהאד התקשורתי "אלג'זירה" והקריין הראשי שלה. הוא נולד בטול כרם, עבר לירדן והפך לפעיל בולט בארגון "האחים המוסלמים". לאחרונה התברר שאביו היה אחד מסוחרי הקרקעות שעוד לפני קום המדינה מכר ליהודים שטחים נרחבים באזור עמק חפר. אז איזה ערבי רוצה להיות "פראייר" שיבוא להילחם נגד ישראל כדי לשחרר עבור ג'מאל ריאן את האדמות שאביו מכר ליהודים והעשיר את בנו ג'מאל ברכוש משפחתי רב?
מרכיב נוסף הפועל כנגד האתוס הפלסטיני הוא ההתרחבות העצומה של השימוש באמצעי התקשורת החברתית. כיום כל ערבי יכול לראות את האמת על ישראל מבלי שיזדקק לקרוא, להאזין ולצפות באמצעי התעמולה הממשלתית של מדינתו. התרגום האוטומטי מאפשר לו "לקרוא" אתרים בעברית גם אם איננו מבין מילה אחת בעברית. במצב תקשורתי כזה, קשה לפלסטינים להמשיך ולמכור את "הבעיה" כבעבר, והדברים מגיעים עד כדי כך שערבים רבים כותבים את המילה "הבעיה" בטעות כתיב מכוונת, כביטוי לזלזול בה, כמו שאצלנו אנשים כותבים "אקיבוש".
לסיכום ניתן לומר שהעולם הערבי של 2020 שונה למדיי ממה שראינו בשנת 2000 מהרבה בחינות. זה איננו "המזרח התיכון החדש" ששמעון פרס הזה אלא רחוק ממנו לחלוטין: אלים, משוסע, משובץ מדינות כושלות והרג המונים, לצערנו הרב. שורת הסיכום היא שהשינויים הללו פועלים לטובת ישראל. נכון, יש עדיין לא מעט שנאת ישראל ויהודים שחייבים להכיר אותה ולהתמודד איתה, ויש גם הרבה אלפי טילים סביב לישראל ומאיימים עליה, אבל המגמה ברורה.
השלום והנורמליזציה בין ישראל והאמירויות ובחריין רק מבטאים את קריסת התאוריות הקודמות, שאחרי שקרסו ישראל יכולה להתקבל כחברה, לא כאויב, בקואליציה "הנכונה".
