התמונה הראשונה בכתבה ששודרה אמש במהדורה המרכזית של חדשות 12 על אירועי המסיק בכפר ליד רמאללה, ושהכותרת שליוותה אותה לכל אורכה הייתה "אוהד חמו יצא לתעד והותקף על-ידי יהודים רעולי פנים" – הייתה של דגל פלסטיני. בחירה אמנותית-חזותית, יש שיגידו, אבל אין ספק שבהתחשב בהמשך הכתבה ומסגורה, הייתה כאן גם אמירה פוליטית. שתדעו מראש באיזה צד אני, כמו מבשרת הכתבה לצופה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אבנים ובקת"בים: הטרור שראשי ההתיישבות לא רוצים שתשמעו עליו
מצב החירום נגמר, מגבלות ההפגנות ימשיכו באופן חלקי
לקראת הקונגרס הציוני: הצעה להקמת "קהילה יהודית-פרסית" בארץ
אז מה היה לנו שם? חמו הוזמן לאירוע מתוזמר היטב מראש, הדבר ברור לחלוטין מהימצאותם במקום של חברי ארגון שמירה אזרחי פלסטיני בשם "אל-פזעה" עם חולצות אחידות. ואכן, מהר מאוד מתפתח במקום דו-קרב מילולי מכוער ואפילו גזעני, שלפחות מהתמונות שערכו לנו בחדשות 12 ניכר כי מי שמוביל אותו הוא נער גבעות מהמאחז עוז ציון הסמוך.
לעולם לא תשמעו ממני מילה אחת טובה על אדם שאומר משפט כמו: "אני הבן של אללה ואתה העבד שלו". גועל נפש צרוף, מיותר ופרובוקטיבי. נער הגבעות הזה זקוק לסדרת חינוך מאסיבית, עדיף לא בזום. אבל, וזה אבל חשוב מאוד – אין שום ספק שמי שהתחיל באלימות הפיזית היה הצד הערבי. ולא מדובר בבעלי האדמות שרצו לבצע את המסיק, אלא באותה עמותת שמירה פלסטינית מוזרה, שחבריה אינם קשורים כל קשר לאירוע הספציפי שהתרחש אתמול באותו הכפר. אחד מהם הרים את חולצתו של נער הגבעות, שני דחף אותו, והאלימות נמשכת עד כדי הפלת הנער על הקרקע ומכות שניתכות עליו. לזכותו של חמו יצוין כי הוא לא ניסה לעוות את המציאות הזו, ותיאר את האירועים כפי שהם – אחרת לא היינו יכולים לדעת.
ובכל זאת, במקום למסגר את האירוע כפי שהוא – אלימות פלסטינית כלפי נער יהודי (עם כל ההסתייגויות הנדרשות מלשונו משוחררת החרצובות של אותו נער) שרק לאחריה החלה גם אלימות מהצד היהודי כולל השלכת אבנים, בין השאר גם על הכתב והצלם שאתו – מהבוקר בטוויטר ועד שידור הכתבה עצמה, המסגור היה אלימות המתנחלים, ותו לא.
הנה לשון הציוץ של חמו עצמו לאחר האירוע: "עימות בין מתנחלים למוסקים פלסטינים בבורקא, ליד רמאללה. המתנחלים מנסים למנוע מהפלסטינים למסוק זיתים בשטחם. צחי ירון הצלם ואנוכי מותקפים ע״י יהודים. אבנים שנזרקות כלפינו ללא הפסק, כאלה שיכולות להרוג. רעול פנים שרץ ומכה אותי באלה בלי להתבלבל. שגרה".
משהו חסר לכם? לחמו לא היה נראה שפרט כלשהו בסיפור חסר. וזה, חברים בנווה אילן, נקרא להיות חד צדדי. זה נקרא להיות מוטה. האמת שהיינו צריכים לנחש מראש, לפי הדגל הפלסטיני שפתח את הכתבה.
