מעולם לא שמעתי על "מעגל גברים". בחיים לא פנה אליי החצי והודיע: אשתי היקרה, תפני לי את הערב, אני הולך למפגש העצמה גברית. הכנתי עוגיות מזל וקטע מתוך שיר של אגי משעול, אקרא אותו לחבריי המועצמים וארכב איתם על חד־קרן בדרך לשקיעה. בגזרה הנשית, לעומת זאת, כל שני וחמישי אני מוזמנת לערב נשים, סדנת העצמה וחפלת פרוגסטרון בבריכה. לפעמים אני מתקשה שלא לתהות – מדוע אנחנו זקוקות לתזכור יומיומי בעניין אחוותנו, ועל מה זה בא לכסות?
את התשובה קיבלתי בשיחה עם בכיר בתעשיית הטלוויזיה. הוא סיפר שאחרי שהופעתי באחת מתוכניות האקטואליה, פנתה אליו קולגה שלי ושאלה מדוע הזמין אותי ולא אותה. כמובן שהופתעתי מאוד. מדובר באישה שנהגה לא אחת לפרגן לי בפומבי ובכל פעם שנפגשנו תמיד חיבקה אותי בחום.
אני לא מבינה מה גורם לה להתנהג ככה, שטחתי את תסכוליי בפני חבר. את באמת לא מבינה? הוא הסביר, זה הקטע שלכן, הנשים. בפרונט כולכן מתחבקות ומפרגנות זו לזו – עם סמיילי ומאמי וקושקוש, ומאחורי הקלעים בוחשות אחת נגד השנייה. ואתה רוצה להגיד לי שאצלכם הגברים כולם מלאים בפרגון הדדי? הקשיתי. ממש לא, ענה, אבל כשאני רואה גבר מצליח לא אמהר להשמיץ אותו. אם כבר, תתעורר בי מוטיבציה לנסות להיות יותר טוב ממנו.
אני מודה ואולי קצת מתביישת – מרבית חבריי בתקשורת הם גברים. זה לא משהו שתוכנן מראש, פשוט מציאות שהתהוותה. מחוץ לעבודה, לעומת זאת, רוב חברותיי הן נשים. אני לא יודעת מה קורה שם, במעבר בין האישי לעסקי, שגורם לחלק מהנשים לטפח קורט של חשדנות וקנאה כלפי אחיותיהן למגדר. התשובה היחידה שאני מסוגלת לספק לתהייה הזאת היא מה שאני מכנה "המשבצנות". משולש הפירמידה העסקי עובד כך שככל שמצפינים במעלה ההיררכיה, המקומות לנשים מתמעטים. יש מושב אחד או שניים בישיבת הדירקטוריון. יש כיסא אחד לאישה בפאנל טלוויזיוני ממוצע. החוויה הנשית היא שאם לא תתפסי את המשבצת הנחשקת תבוא חברה שלך ותתפוס אותה במקומך. את המצב הזה אפשר להסביר באמצעות טענה מאוד פמיניסטית: היעדר השוויון בין נשים לגברים בדרגים הגבוהים הוא הגורם למתיחות ביניהן.
מגושם ומזמין צרות לכתוב על נשים את מה שאני עומדת לכתוב עכשיו, אבל אני מניחה שהיו לכם מספיק דיווחים השבוע על פערי הכנסה, הטרדות מיניות ואפליית נשים במקומות עבודה, ומישהי צריכה לומר את מה שלדעתי רובנו חשות ממילא: שלעיתים רבות מאוד תקרת הזכוכית של הנשים היא הנשים עצמן. בחיינו הפרטיים אנחנו אלופות בתמיכה הדדית. היריון ולידה? מקסימום עזרה. אסון קרה במשפחה – הנשים יהיו הראשונות להירתם ולסייע. אבל כשזה מגיע לזירת העבודה, משהו בכל זאת משתבש שם.
רק השבוע עזרתי לחברה שחזרה מחופשת לידה לאסוף את הדמעות. היא סיפרה שהבוסית שלה מתנכלת אליה על רקע ימי המחלה של הילדה. "בחיים לא ציפיתי לזה ממישהי שרק לפני שנתיים ילדה בעצמה", אמרה.
מחקרים שנערכו בנושא אכן מעידים כי יותר נשים מעדיפות לעבוד תחת גבר, ואילו גברים מייחסים פחות חשיבות למגדר. נאן מוני, עיתונאית אמריקנית, ניסתה להסביר בספרה I can't believe she did that את התופעה. היא ראיינה כמאה נשים שעובדות במקצועות מגוונים ומרובן שמעה על דינמיקה בעייתית בין נשים. היו גם שאמרו לה שהן לא מעוניינות לעבוד בשביל אישה. את ההסבר לחוויה תלו בתחושה שבוסיות הן לא תומכות, מניפולטיביות ומרגישות מאוימות על ידי נשים אחרות.
תמיד אפשר לומר שהתחושה הזאת מבוססת על הפנמה של סטריאוטיפים שוביניסטיים, אבל יש לא מעט מחקרים שדווקא מאששים את החוויה. סקר שנערך במכון Zogby על התעללות נפשית בעבודה מצא הבדל מובהק בין המגדרים: בעוד הגברים מתנכלים באופן שווה לכפיפים וכפיפות, אצל מנהלות נשים הנטייה תהיה להיטפל דווקא לאישה אחרת. הממצאים הראו גם שהגברים יעשו זאת באופן ישיר וגלוי, ואצל נשים ההתעמרות תיעשה בצורה שקטה יותר, מאחורי דלתות סגורות ובהסוואה של "לטובת העבודה". המנהלת לא תגיד משהו ישיר, אלא תייצר בצוות כולו אווירת נגד.
יקירותיי וגבירותיי, פמיניסטיות ושאינן: תמיכה נשית זה לא רק לחבק מתלוננת. זה לא רק לפרוץ בנאומים חוצבי להבות נגד הרב קלנר. זה קודם כול להפגין סיסטרהוד במקומות החשובים באמת. מול הנמסיס או ההיא שאת הכי מקנאה בה. יש מקום לכולנו, והוא ילך ויגדל ככל שנפנים שכניסה של בנות אחרות רק מרחיבה עבורנו את זירת המשחק. מעולם לא פגשתי אישה שניזוקה מפרגון הדדי. כן פגשתי נשים שהמירוץ למשבצת הותיר אותן חבולות בצדי הדרך.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
