תשמעו סיפור יפה שקרה לי. בלילות האחרונים, מאז שהסגר המוזר הזה התחיל, אני לא מצליח להירדם. זה כל כך דפוק, זה בחיים לא קרה לי, ועכשיו פתאום זה בא, אולי אני מזדקן, אבל זה לא רק זה, משהו עובר עליי, יש לי מין מחנק כזה עמום, נראה לי שכולם ככה, וגם אני ככה, אני מגיע למיטה מרוסק מעייפות, ולא מצליח להירדם. איזה דפוק זה. ובכל פעם שאני שוכב במיטה ולא מצליח להירדם, אני מוציא את הסמארטפון שלי, ומשחק שחמט באפליקציה המעפנה שלי, יש אפליקציות שוות לשחמט, אבל אני נתקעתי על אפליקציה מעפנה כזאת, חומה וישנה, יש לי שם דירוג די גבוה, הרבה ניצחונות ומעט הפסדים, אז לא בא לי לעבור לאפליקציה אחרת. ובכל פעם שאני משחק שחמט אני נזכר באבא שלי שנפטר לפני חמש שנים. פעם, כשהוא היה בחיים, הייתי משחק איתו שחמט, זה מה שהיינו עושים, יושבים ומשחקים שחמט, במשך שעות, זה היה הקשר שלנו, ומאז שהוא נפטר לא שיחקתי עם אף בן אדם אמיתי על לוח אמיתי, זה מזכיר לי את אבא שלי, זה שובר לי את הלב, אז אני משחק באפליקציה עם אנשים זרים מכל העולם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חברות מאיחוד האמירויות ישקיעו במרכז הייטק בשכונת ואדי ג'וז
– סקר: רוב הישראלים תומכים בטראמפ כנשיא
– יעד חלומי לתייר הישראלי: לבנון
בקיצור, באחד הלילות בשבוע שעבר, שכבתי במיטה בשעת לילה מאוחרת מאוד, ולא נרדמתי, אז התחלתי לשחק שחמט, נכנסתי לחדר ההמתנה של האפליקציה וחיכיתי שהיא תגריל לי מתמודד, ככה זה עובד, זה אקראי לגמרי, ואחרי כמה שניות באמת קפץ לי מתמודד ששמו "סוריה", והופ, המשחק התחיל. סוריה היה לבן, ואני הייתי שחור, מעניין מי ינצח. ויש שם, באפליקציה, מין צ'אט כזה, שאפשר לשוחח בו עם השחקן שמולך, אז סוריה כתב לי, היי, ואני עניתי לו, בערבית, כי אני יודע קצת ערבית, כתבתי לו, סלאם עליכום, וסוריה כתב לי, מאיפה אתה, ואני כתבתי לו, מישראל, וסוריה כתב לי, אני מסוריה, ואני כתבתי לו, כן, אני רואה, התכתבנו בערבית, זה היה מצחיק, וסוריה כתב לי, אתה יהודי או ערבי, ואני כתבתי לו, אני יהודי, וסוריה שלח לי סמיילי כזה, ואני כתבתי לו, מאיפה אתה בסוריה, וסוריה כתב לי, אני בטורקיה עכשיו, ברחתי בגלל המלחמה. ואני כתבתי לו, וואו, אני מצטער לשמוע, וסוריה שאל אותי בן כמה אני, ואני אמרתי לו שלושים ושלוש, ואני שאלתי אותו בן כמה הוא, והוא אמר לי שהוא בן שלושים ואחת, ויש לו יום הולדת עוד שבוע, ככה הוא כתב.
זאת הייתה התכתבות כל כך מרגשת, סוריה נשמע בן אדם מדהים, כשנתקעתי עם הערבית, הוא כתב לי באנגלית, והוא היה חמוד ומצחיק, ובזמן שהתכתבנו המשכנו לשחק, והיה משחק מעולה, זה לא קורה הרבה, שיש משחק כזה, מאוזן ומתוחכם. סוריה היה שחקן ענק, והוא גם היה איש שיחה מרגש, הוא לא נבהל מזה שאני ישראלי, אם כבר להפך, וגם אני התלהבתי מזה שהוא סורי, אף פעם לא דיברתי עם סורי. בקיצור המשחק נמשך, וההתכתבות נמשכה, זה היה באמת נחמד, עד שפתאום סוריה הפסיק לענות לי, לא הבנתי מה קרה, שלחתי לו הודעה, ואז ראיתי שהאפליקציה מסרבת לשלוח אותה, כי יש בעיה בחיבור לרשת, אוי ואבוי, אוי ואבוי, איזה אפליקציה מעפנה א־לוהים, ניסיתי לעבור לווייפיי, ולחזור לרשת, אבל זה היה כבר מאוחר מדי, ועכשיו סוריה נעלם לי, ככה, באמצע המשחק, באמצע השיחה, הוא נעלם לי, אנחנו לא ניפגש לעולם.
אוף כל כך התבאסתי, השעה הייתה מאוחרת, קצת אחרי שלוש בלילה, ובלי לחשוב יותר מדי, פתחתי את האפליקציה מחדש, ונכנסתי לחדר ההמתנה. יש באפליקציה הזאת מאות אלפי משתמשים רשומים, הסיכוי שהוא יקפוץ לי שוב שואף לאפס, ובכל זאת, החלטתי לחפש אותו, בכל פעם שהאפליקציה הציעה לי שחקן, יצאתי מחדר ההמתנה, ומיד חזרתי אליו, בתקווה שסוריה יחזור, ידעתי שאין סיכוי שניפגש שוב, אבל בכל זאת ניסיתי, בכל זאת ניסיתי, עוד דקה עברה, ועוד דקה, ועוד אחת, האפליקציה הציעה לי לשחק עם מלא שחקנים שהם לא סוריה, ואני סירבתי לה, רציתי למצוא אותו שוב.
אוי הזמן עבר, והסיכויים שלי למצוא את סוריה הלכו וקטנו. הוא בטח כבר משחק עם מישהו אחר, הסיכוי היחיד שלי למצוא אותו שוב הוא רק אם גם הוא עושה עכשיו את מה שאני עושה, הסיכוי שלי למצוא אותו שוב הוא רק אם גם הוא נכנס ויוצא מחדר ההמתנה של האפליקציה, ומחכה שאני אגיע. הנחתי שאין לי באמת סיכוי להיתקל בו שוב, אבל בסתר ליבי קיוויתי שגם הוא התרגש מהשיחה הזו שניהלנו באמצע הלילה, ומהמשחק המדהים שהיה לנו. אבל מה הסיכוי שזה באמת יקרה. מה הסיכוי שזה יקרה.
* * *
ואז זה קרה, גבירותיי ורבותיי, זה פשוט קרה, באבחה קרה, בפשטות בלתי נסבלת כמעט, זה קרה! נכנסתי לחדר ההמתנה, וחיכיתי שמישהו יקפוץ לי, ופתאום ראיתי אותו, את סוריה! פתאום הוא הגיע, וואי זה היה מטורף, זה היה מטורף, הסיכוי היחיד שזה יקרה הוא ששנינו חיפשנו את שנינו, אין סיכוי אחר, וזה מה שקרה, הוא חיפש אותי, ואני חיפשתי אותו, ונפגשנו, שוב, באפליקציה של השחמט. וואי איך שמחתי שמצאתי אותו, כל כך שמחתי שיצאה לי צעקה קטנה כזאת, אני לא מאמין, ושירה שישנה לידי הסתכלה עליי לרגע, ומיד חזרה לישון. היא רגילה לזה שאני מדבר לעצמי.
סוריה כתב לי, היי! ככה עם סימן קריאה, ואני כתבתי לו, איפה היית, עם מלא סימני שאלה, וסוריה שלח לי סמיילי של צחוק מוגזם כזה, ובתוך כמה שניות כבר היינו עמוק עמוק בתוך השיחה ובתוך המשחק. סוריה היה שחקן מדהים, היו לו מהלכים מתוחכמים ואמיצים, יש אנשים שמשחקים שחמט עם תנופה, במין פזיזות כזאת אסרטיבית, וסוריה היה שחקן כזה, וגם אני שחקן כזה, כך ששוב היה לנו משחק מצוין, ובזמן ששיחקנו המשכנו להתכתב. שאלתי את סוריה איך קוראים לו, והוא אמר שקוראים לו האני, ואני כתבתי לו שקוראים לי יאיר, למרות שאני לא בטוח שהוא הבין שזה השם שלי, יש לי שם שקצת קשה לכתוב בערבית. האני כתב לי שהוא נשוי, ושיש לו ילדה אחת, ושהוא עכשיו באיסטנבול, עובד דרך האינטרנט, אבל כל המשפחה שלו עדיין בסוריה, ואני סיפרתי לו שאני גר בתל אביב, ושאני נשוי, ושיש לי שני ילדים, ושאני במאי קולנוע, ובזמן שהתכתבנו שיחקנו, ובזמן ששיחקנו האני פשוט חיסל אותי, בעדינות מתוחכמת, זה היה מדהים, פתאום מצאתי את עצמי בלי מלכה, פתאום מצאתי את עצמי בלי חיילים בכלל, הוא הביס אותי, בלי ששמתי לב, הוא היה שחקן ענק.
ממש התרגשתי כשהוא הציע לי תיקו. אני זוכר איך שכבתי במיטה והתרגשתי, ממש ממש, התרגשתי באמת. רציתי לכתוב לו, האני, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, אבל לא ידעתי איך כותבים את זה באנגלית, בטח שלא בערבית
וכשהוא לקח לי את המלכה, כתבתי לו בצ'אט שהוא שחקן מעולה, והאני כתב לי, שוקראן, ואני שלחתי לו לב, והוא שלח לי לב בחזרה, ופתאום ראיתי הודעה באפליקציה, "סוריה מציע/ה לך תיקו", יש אופציה כזאת, להציע תיקו ליריב, וזה מה שהאני עשה, הוא הציע לי תיקו, למרות שהוא הביס אותי. זה היה רגע גאוני ומרגש, קשה לי להסביר את זה במילים, אבל אני ממש התרגשתי כשהוא הציע לי תיקו, אני זוכר איך שכבתי במיטה והתרגשתי, ממש ממש, התרגשתי באמת. רציתי לכתוב לו, האני, קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, אבל לא ידעתי איך כותבים את זה באנגלית, בטח שלא בערבית.
האני הציע לי תיקו, אבל אני סירבתי לו בנימוס, ומיד הודעתי לו שאני נכנע, והאני כתב לי, גוד גיים, ואני כתבתי לו, כן, ומיד הצעתי לו משחק נוסף, יש אופציה כזאת, להציע למי ששיחקת מולו עוד משחק, והאני אמר שכן, ברור שהוא אמר שכן, וככה המשכנו לשחק ולהתכתב, במשך שעה שלמה, קצת פחות, ובשלב מסוים ראיתי בשעון שהשעה כבר ארבע לפנות בוקר, שזו, לכל הדעות, שעה גרועה מאוד להירדם בה, אז אחרי ההפסד השלישי שלי כתבתי לו שאני הולך לישון, והאני כתב לי, לילה טוב, שמחתי להכיר אותך יאיר, ואני כתבתי לו, שמחתי להכיר אותך האני. התלבטתי אם לבקש ממנו את מספר הטלפון שלו, אבל לא העזתי, לא יודע למה, הרגשתי שזה טו מאץ'. עכשיו אני מתחרט על זה.
זהו, זה הסיפור. האני הלך לדרכו, ואני הלכתי לדרכי, יצאתי מהאפליקציה, וכיביתי את המסך של הסמארטפון, והנחתי אותו על השידה לידי, ושכבתי במיטה עם חיוך מטופש על הפנים. איזה עולם, יא אללה, באמצע המגפה, באמצע הסגר, בתוך כל ההפגנות וההשמצות והכעס שבוער בכל מקום, מצאתי את עצמי משחק ומשוחח, במשך שעה וחצי, עם צעיר סורי שנמלט לאיסטנבול. הוא נכנס ללב שלי, ואני נכנסתי ללב שלו, אני הרגשתי שנכנסתי ללב שלו, והכול קרה בתוך אפליקציה מעפנה כזאת של שחמט, אפליקציה שאף אחד לא משתמש בה, חוץ ממני, ומהאני, ומעוד כמה מוזרים.
זה הסיפור, אני לא יודע אם הצלחתי להעביר אותו כמו שצריך, אבל מאז המשחק ההוא, עם האני, ועד עכשיו, אני מסתובב בעולם הזה עם חיוך דקיק מתחת לשפם. החיים כל כך קשים וצפופים עכשיו, זו תקופה עם כל כך הרבה מתחים וחרדות, כעסים ואכזבות, והנה, בתוך כל הסלט השחור הזה, זכיתי לחסד קטנטן, לרגע מתוק, דק מן הדק, של שלום, ומאז שהפסדתי להאני ועד עכשיו, אני מסתובב עם הרגע הזה בלב. זה הסיפור. זה סיפור על חסד. יש חסד בעולם.
