לאט ובהדרגה, וכמעט בלי ששמנו לב, קמה בישראל מפלגה חדשה. היא לא נבדקת בסקרים, קשה לנטר אותה מבחינת השתייכות סקטוריאלית, אבל מתחילים להרגיש אותה במרחב. ניתן לכנות אותה בשם הארוך "מפלגת האנשים שכבר לא אכפת להם שביבי ילך הביתה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרב אליהו: "כל מי שמנצל מינית ייתפס במוקדם או במאוחר"
– סין, ששולחת מיעוטים למחנות ריכוז, מונתה למועצת זכויות האדם
– חדשות 12 הציגו חד צדדיות והטיה פוליטית
בזמן האחרון היא צוברת לא מעט פעילים. מצביעי ליכוד מסורתיים שהעסק שלהם נפגע בקורונה ולא מרוצים; אנשי ימין חילוני שעוד הצליחו לבלוע את הרוק עם פרסום חקירות נתניהו, אבל פחות מצליחים לבלוע אותו כשהם רואים את הכלכלה קורסת; ויותר מכול – אנשי ימין דתיים שקצה נפשם מלהגן על נתניהו.
ראינו את התנועה הזאת בשיאה עם פרסומם של ארבעה מאמרים מצד עיתונאים שלא ניתן לפקפק בימניותם – קלמן ליבסקינד, חגי סגל, עקיבא נוביק ועמנואל שילה. ארבעתם טענו שטוב יהיה אם נתניהו יפנה את מקומו בתמורה לעסקת פרישה שתסגור את תיקיו הפליליים. אם עד היום הימין הדתי היה רגיל לצופף שורות למען הביביזם, המריבה הטוויטרית בין שמעון ריקלין לקלמן ליבסקינד ועמית סגל סימנה את תחילתו של הקרע בתוך המחנה. מהצד האחד – אלו שעדיין רואים בנתניהו משיח לאומי, גיבור טרגי שנרדף על ידי המשטרה והפרקליטות ומי שבלעדיו כל המאבק על דמותה של מערכת המשפט ירד לטמיון. מהצד השני ניצבים אנשים שעדיין מעוניינים במאבקים האלה, אבל סבורים שאפשר להמשיך אותם גם בלעדיו.
מה שמבדיל בין שני המחנות האלה הוא החרדה. הימין הביביסטי באמת מאמין שבלי נתניהו מדינת ישראל עלולה להיגרר לאיזה תסריט בלהות של אוסלו ג'. שהביטחון לא יהיה ביטחון, שמדיניות החוץ שלו תחדל מלהתקיים ובאופן כללי כדור הארץ יעמוד מלכת. הימין הלא־ביביסטי הוא קצת פחות חרדתי. הוא כמובן חושש לגורלו של מפעל ההתנחלויות, אבל לא חושב שנתניהו הוא היחיד שיכול. הוא סבור שיש דברים שקודמים לפרסונליזציה ולראש הממשלה. למשל הטיפול בקורונה, הלכידות החברתית, מניעת מלחמת אחים.
עד לא מזמן, חלק מהאנשים האלה העריכו מאוד את נתניהו. אולי גם הצביעו לו כמה פעמים. אבל בשנה האחרונה הם פיתחו כלפיו איזו אדישות. הם לא רוצים שהוא יחוסל בידי מפגינים או בידי התקשורת, הם ערים למניפולציות, אבל כבר לא דחוף להם להגן עליו. הם לא עסוקים בשאלה אם הוא חף מפשע או לא, אם נגרם לו עוול על ידי הפרקליטות או לא, אם התקשורת אשמה במה שקורה לו או לא. כלומר – הם היו עסוקים, פעם, אבל מרגע שפרץ משבר הקורונה הם גילו עליו משהו שהעדיפו להדחיק קודם: שהוא לא כול־יכול. שניהול התיקים שלו כן מפריע. שהברית שלו עם החרדים עומדת בעוכריו. שהוא לא מצליח להיות ענייני, וחוסר היכולת שלו להשתלט על הממשלה או להגיב נחרצות כאשר שרה במפלגתו מפירה סגר מעלה אצלם תהיות בנוגע ליכולתו לטפל במשבר הזה. אבל בעיקר, הם פשוט מרגישים באופן חזק שמשהו בנוכחות שלו, באשמתו או שלא באשמתו, יוצר כאן סחרור חברתי מטורף.
יש מנהיגים כאלה, נו, שניחנו במתת א־ל של כריזמה עודפת. שהם טובים לתקופות מסוימות ופחות מוצלחים לתקופות אחרות. שמתישהו עף להם הסכך רחוק מדי. שלא יודעים מתי ללכת. הם יכולים להיות המוצלחים ביותר בתחומם, אבל זה לא באמת משנה. כאשר הסביבה נעשית כל כך מעורערת בגללם, כל כך מסובכת, השאלה אם הם ראויים להנהגה או לא הופכת בסוף ללא רלוונטית. הציבור מגיע למצב שהוא עייף כל כך מהעיסוק בהם, צמא כל כך לשקט תעשייתי, שהמוצא היחיד שעומד בפניו הוא פשוט להתפלל שיתפנו כבר מהזירה.
כמה מנדטים יש למפלגה החדשה הזאת? קשה לומר. אבל המצביעים הפוטנציאליים שלה לא תודרכו על ידי מנדלבליט. הם גם לא החליפו צד פוליטי. הם לא "מלקקים לשמאל", כמו שהביביסטים אוהבים לכנות אותם. הם קיימים, הם הולכים ומתרבים, ונדמה שנתניהו חושש מהם מאוד. אפשר לזהות את החשש דרך הראיונות המבוהלים־משהו שנתנו נציגי הליכוד לטלוויזיה בסוף השבוע שעבר. למשל ח"כ אסנת מארק שהאשימה את ח"כ מתן כהנא ומפלגתו בכך שהם דוחפים לבחירות. פתאום נורא דחוף לה לשמור על הקואליציה המסוכסכת בתולדות המדינה. אנשי הליכוד יגידו שזה בגלל מצב החירום והקורונה, אבל כשהליכה לבחירות הייתה לטובתם לא היה אכפת להם לזרוק מיליארדים לפח. מה באמת מטריד אותם? מפלגת האנשים שכבר לא אכפת להם שביבי ילך הביתה.
