הנה נגמרו החגים, קיבלתי צילום מסך של המתווה והבנתי שלפני ינואר לא אחזור להופיע, וברגע אחד נפתרה אחת המועקות הגדולות בחיי – דיאטת אחרי החגים, או בשמה המוכר יותר: דיאטת אחרי החגים הכושלת (מבטאים את זה כמו סוכת דוד הנופלת). שמחתי בחלקי, פירקנו את הסוכה. צחקנו כשהילדים שאלו אותנו אם לשמור את הקישוטים, צחקתי כשהאיש שאל אם אני חושבת שהסכך יחזיק מעמד עד לשנה הבאה ובכיתי כשראיתי את מארז ארבעת המינים מונח על הפסנתר בסלון וידעתי שככה הוא יישאר עד לערב פסח. לדעתי זו ברייתא מפורשת במסכת גיטין: המצות במזווה מפסח עד סוכות, והלולב בסלון מסוכות ועד שתצא לי הנשמה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ספינות המלחמה החדשות "סער 6" בדרך לישראל
– פרס נובל לכימיה: מה למדנו מחיידקים ואיך זה יעזור לקורונה?
– רווקים בחגים: גיהנום בימי קורונה
למי שלא עוקב אחריי באינסטגרם (או בשמם היותר מוכר: זקנים) אספר שמדי פעם אני אוהבת שהעוקבים שואלים אותי שאלות, וכך אני מתאמנת בתחושה שיש לי קהל, כשבעצם צופים בי רק הכלים מהכיור. שואלים אותי שאלות מוזרות כמו "על איזה מרכך כביסה את ממליצה" (בדין כחול, מה השאלה???) או שאלות משמחות כמו "האם את חושבת שתחזרי להופיע לפני 2030" (בואי פשוט תהרגי אותי וזהו). יש גם שאלות כנות: "מה את עושה כדי לצאת מהדיכאון" (ואז אני מסבירה ברצינות שהשימוש במילה דיכאון נעשה קל מדי, והבה נפריד בין מי שיש לו דיכאון שנשלח לו כוח וחיבוק ובין מי שיש לו באסה קיומית שנשלח לו שתי שורות של עוגת שמרים). וכמובן, מאות שאלות על האיש שלי, מה הוא עושה, מאיפה הוא, בן כמה הוא והאם הוא גבוה יותר ממני (איך? איך כל ההזויים עליי!!!).
אבל שאלה אחת שנשאלתי במוצאי השבת שעברה הקפיצה לי את הדופק והטריפה לי את העצבים, וזה היה ניסוחה: "איך את מגדלת בנות שהן 'לא הכי רזות' אבל מראות ביטחון עצמי ושמחות בעצמן?"
וואו, וואו. כל כך הרבה רגשות צפו בי באותו הרגע. התעצבנתי בטירוף, בטירוף! נכנסתי לפרופיל לוודא שזו אישה אמיתית ושיש לה ילדים. שנייה לפני שנכנסתי בה בכל הכוח, נזכרתי בכלל שלמדתי, והוא שאם זה "מזיז" אותי ככה, סימן שגם לי יש אישיוז עם זה. אז בואו נעשה סדר אצלי, ואחר כך נעשה סדר אצלה. השאלה הראשונה צריכה להיות איך אני מרגישה עם הגוף שלי, עם המשקל שלי. אני יכולה לענות על השאלה הזו ב־600 עמודים, אבל יש לי רק 600 מילים, אז במילה אחת: תלוי. תלוי מה אני לובשת, תלוי איפה הייתי באותו יום, תלוי כמה שמחתי ואהבתי ותלוי בשאלות כמה אכלתי ובעיקר למה אכלתי את זה. אבל בהחלט יש לי אישיוז.
מעבר לזה – בהחלט יש לי עניין (למי אין?) בשאלה איך הילדים שלי נראים. אבל מי שקצת קוראת או שומעת מבינה שאם לא נהיה מודעים לכך שאכפת לנו מזה, רק נקלקל. אני רואה תגובות של הורים על האוכל של הילדים שלהם שנעות בין "תפסיקי לאכול כל היום, את לא צריכה את זה, נו מה יהיה" לתגובות עם מילים מכובסות: "די, זה לא בריא, בואי נאכל משהו אחר ובריא. מה דעתך על גזר במקום מגנום" (ברור, עוד לא שמעתי על ילד שהצליח לסרב לזה). הורים יקרים, לא משנה איך אמרתם את זה – כל עוד אתם לא לומדים על עצמכם, הטון אותו טון. כל עוד ארוחות שלמות אין לכם נחת ואתם רק מסתכלים לילדים שלכם בצלחת – טוב לא יצא מזה.
אני מודה שעברתי תהליך ארוך בנושא. התגובות שלי כלפי הגדולים שונות מהתגובות שלי כלפי הקטנים. ברור לי שהילדים שומעים את התסכולים שלי מאיך שאני נראית. אמא שמסתובבת בבית ואומרת "אוף, איזו פרה אני", ואבא שמסיים לאכול ואומר "וואי, לא הייתי צריך לאכול את זה", מכניסים שפה הביתה. המשימה היא רוחבית: ללמוד על עצמנו. רוצים לפנק בהמבורגרים – יאללה לאכול בכיף. בלי להתבאס. אוכל זה כיף. צריך להקשיב למה שיוצא לנו מהפה וגם לעיתוי שזה יוצא לנו מהפה. אין דבר עצוב כמו דמעות בעיניים של ילד שהעירו לו בארוחה עם משפחה מורחבת או חברים (היסטוריה עתיקה). למה בכלל לדבר על זה מעל השולחן. למה להצמיד את האכילה להרגשה.
כדאי לפנות לבעלי מקצוע שקיבלתם עליהם המלצות, לא לשוטרים שרק יכניסו לילדים מילים כמו קלוריות, אלא לכאלה שיעשו את זה בצורה בריאה. קודם כול עבורכם. אני כל כך שמחה שאני מגדלת את הבנות שלי בסביבת כוכבות מכל מיני מידות. בסידור הבית האחרון העפתי את ספרי הנסיכות של דיסני וכמעט את כל הברביות – אני עם דימוי הגוף הבלתי אפשרי סיימתי.
והחשוב מכול – לאהוב את עצמנו, ולאהוב אותם! אני בטוחה שאם יש משהו שיעזור לילדים שלי (בעזרת השם) לעוף על עצמם בכל מצב, זה אם הם ימשיכו לראות את אמא שלהם, במשקל כזה או אחר, רוקדת, רצה, אוהבת. אם הם ימשיכו לקבל דגדוגים וחיבוקים וצחקוקים. זה בהחלט קשה ומורכב. ותודה לך, שואלת חוצפנית, שהדלקת את הנושא מחדש.
