החברה החרדית היא הצלחה גדולה. בשנות החמישים החרדים היו קוריוז מדולדל בשולי החברה הישראלית. בן־גוריון הסכים לפטור 400 בחורי ישיבות מגיוס לצבא, בעיקר משום שהאמין שאלו תלמידי הישיבות האחרונים בהיסטוריה. היום יש בישראל יותר ממיליון חרדים, וזה לא רק בגלל שיעור הילודה הגבוה שלהם. הרי ילדים חרדים יכולים להפוך למבוגרים חילוניים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הרב אליהו: "כל מי שמנצל מינית ייתפס במוקדם או במאוחר"
– סקר: 83% מהיהודים האורתודוקסיים בארה"ב תומכים בטראמפ
– גואל או רודן: פועלו של א-סיסי מפלג את העולם הערבי
ההצלחה החרדית מלמדת אותנו שני לקחים חשובים. הראשון הוא שלקודש יש כוח, עוצמת משיכה מגנטית, שיכולה לגבור על פיתויי החול. הלקח השני הוא להעז להיות מיעוט. אנו, הסרוגים, מניחים בדרך כלל שרוב העם חושב כמונו, לפחות בעומק נפשו, או לפחות בעתידו: אנחנו החלוצים, וכולם ילכו אחרינו. כשזה לא קורה, למשל בתחום ערכי המשפחה, אנחנו מתערערים. החרדים, לעומתנו, מניחים מראש שהם מיעוט תרבותי. ההתנכרות של החברה החיצונית לערכיהם לא מפתיעה אותם וגם לא מטרידה אותם. כל זה לשבחם.
למרבה הצער, יש גם "אבל". לפני שבוע פרסמתי בשער "מקור ראשון" ביקורת לא קלה על התנהגות החרדים במשבר הקורונה, וקיבלתי תגובות רבות. אני רוצה להסביר כאן יותר את הרקע לביקורת הזו. נקודת המוצא שלי היא שהחרדים בחרו להפוך את יהדותם למסדר דתי. מה זה אומר? בחיים של כל אחד מאיתנו יש קודש ויש חול. הקודש הוא העיסוק האינטנסיבי והישיר במערכת היחסים שלנו עם בורא העולם, כמו בתפילה ובלימוד תורה, וחול הוא כל השאר. מסדר דתי הוא קבוצת אנשים שהחליטה לצמצם למינימום האפשרי את ממד החול של חייה. החרדים בחרו בדרך הזו, כי עולם החול הפך מאיים מדי, בשתי רמות. ברמה המעשית, החול הפך תובעני הרבה יותר. כדי להיות מהנדס, לא די לעבוד כמה שעות ביום. צריך ללמוד הרבה לימודי חול, ולעבוד המון שעות של עבודת חול. ברמה הרעיונית, החול כבר לא הסתפק בגוף, והחל לדבר גם אל הנפש. צמחו ממנו רעיונות כפירה מסוכנים. המענה של החרדים היה לסנן את החול מחייהם ולהפוך למסדר דתי מגויס, כולל מדים. הסבים של הסבים שלנו עבדו כולם לפרנסתם, ולבשו בגדים יהודיים, אבל לא מדים מוגדרים בקפידה. מסדר הלומדים החרדי הוא חידוש גדול בתולדותינו.
בניגוד לחרדים, הציונות הדתית מאמינה שגם החול הוא חלק חשוב מחיינו, ושגם בו רוצה ה'. כך חיו תמיד אבותינו. נכון שלפעמים אנחנו שוכחים את עליונות הקודש על החול, ואת זה מזכירים לנו החרדים. אך גם אם הקודש הוא מים חיים, הוא צריך אדמת חול להרוות אותה. החרדים הם גידולי מים, שצומחים בלי אדמה. זו עוצמתם וזו חולשתם. צמחים יכולים לפרות ולשגשג בתוך מכל מים, והם מוגנים יותר מפני מזיקים, אבל גידולים הידרופוניים צומחים רק כל עוד מישהו מטפל בהם בקפדנות ובמסירות. כיוון שבני אדם אינם רק נשמה אלא גם גוף, יש בחיינו חלק הכרחי של חול. מי שמתעלם מהחול שבחייו יכול לשגשג רק אם הוא מייצא את נטל החול שלו לאחרים, כלומר: אם מישהו אחר מטפל בו. החרדים יכולים לשרוד רק כי מישהו אחר הולך לצבא כדי להגן עליהם, מישהו אחר לומד רפואה כדי לטפל בהם, ומישהו אחר מקים חברות היי־טק כדי לממן את הקצבאות שלהם.
הרבה חברות בהיסטוריה החזיקו על חשבונן מסדרים דתיים קטנים, אך זה תמיד היה בהסכמה וברצון. החרדים חתמו עם עצמם על הסכם יששכר וזבולון, שמגדיר אותם כיששכר, לקול מחאותיו הנמרצות של זבולון. הם מנצלים את מנגנוני התמיכה בעניים של מדינת הרווחה לצרכים שלא לשמם נועדו. זה עבד בקושי כל עוד היו החרדים מיעוט זעיר, וזה כבר לא עובד כשהם הפכו למגזר גדול וחשוב. החרדים נופלים קורבן להצלחתם הגדולה.
ואז הגיעה הקורונה. מלחמה ומגפה הן כנופיות השודדים של החול, שפולשות לעולם הקודש, על אפו ועל חמתו. אם נרצה או לא נרצה, כשהסירנות זועקות אנחנו נאלצים לסגור את הגמרא ולרוץ. השאלה היחידה היא האם נרוץ לצבא, להגן על אחרים, או שנרוץ למקלט, כדי שאחרים יגנו עלינו. גם בזמן מגפה צריך לסגור את הגמרות, וההכרה בנוכחותו הדומיננטית של החול משבשת את עולמם של החרדים. החלופה היא להתכחש למגפה, ואלו מהחרדים שעושים זאת מייצאים ביתר שאת את נטל החול של חייהם לציבורים אחרים: הם מניחים שמערכת הבריאות הלאומית תטפל בחוליהם, שמטילים על המערכת עומס שאינו פרופורציונלי לחלקם באוכלוסייה. זה היה עובד לו היו בארץ אלף חרדים; זה לא יכול לעבוד כשיש מיליון. המגפה העירה אותנו למשבר החברה החרדית. השאלה הגדולה היא האם הקורונה העירה גם אותם.
