סגר היא מילה בת שלוש אותיות. גם כרס. ושתיהן תלויות אחת בשנייה. מה לעשות, תחושת הביתיות המוגזמת בתקופה זו יחד עם קרבת המקרר עלולים לגרום לכרס להרגיש בבית ולהתחיל לטפח את עצמה. וכך היא אכן עשתה לאחרונה. בכל זאת, גם עליה עוברת תקופה לא קלה, מגפה וכאלה. אז החלטתי בעצמי, ובלי כל קשר לזה ששירן אמרה לי, לקחת את עצמי בידיים ולחזור לספורט שלא כל כך אפיין אותי בעבר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– להט"בים עם אלוהים: גילוי הדעת האמיץ של הרב בני לאו
– יותר משני שליש מהציבור סובר שיש הסתה נגד נתניהו
– כך שליחי חב"ד שברו את הטאבו בנושא אימוץ
אבל ימים עם כמה שעות עבודה וימבה שעות ילדים קצת מקשים עלי לצאת לריצה בסוף היום. אז החלטתי לנסות לשלב את הספורט בחיים, או בשפת הקורונה "לחיות עם הספורט". לפני כחודש בערך עשיתי צעד קטן ומטופש, שהתברר כאחד הצעדים הגדולים ביותר שלי במלחמתי נגד הכרס – הורדתי לטלפון אפליקציה קטנה ומטופשת, שסופרת את הצעדים שלי.
כשניל ארמסטרונג ניצח בהתערבות את באז אולדרין ודרך ראשון על הירח, הוא דפק כידוע את אחד המשפטים הטובים ביותר אי פעם: "צעד קטן לאדם, צעד גדול לאנושות". תמיד עניין אותי אם הוא כתב את המשפט על כדור הארץ, או שחשב עליו בדרך. האם גם לבאז אולדרין היה משפט מוכן משלו למקרה שארמסטרונג יפסיד בהתערבות או ייתקף שיגעון חלל ויהיה צורך לקשור אותו בחדר? לכו תדעו איזה משפט מטורף פספסנו. ובכן, התברר לי שגם הורדת מד הצעדים לטלפון הוא צעד קטן לאדם, אבל צעד ענק ליותם. אם תרצו, אימצתי את המלצת מפגיני בלפור לנתניהו, ואמרתי לעצמי – לך.
בתחילת מערכת היחסים שלי עם האפליקציה הייתי צריך להזין כמה מאפיינים אישיים כמו גובה, משקל, ומה היעדים שלי מבחינת הכושר. אחרי שתי שניות האפליקציה עשתה מה שאפליקציות כושר נוטות לעשות והעליבה אותי. לפניי הוצג מין גרף נתונים ומעליו המילים "משקל יתר קל". לאחר מכן ביקשה ממני האפליקציה להגדיר מספר צעדים שאני שואף לצעוד ביום. ניסיתי לכתוב 15 אבל מתברר שמתחילים בערך ב־3,000.
אחרי ויכוח קל עם מד הצעדים הסכמנו על 6,000 צעדים ביום.
מהפח למטבח
איזה מספר ענק, עצום. מי לעזאזל צועד 6,000 צעדים ביום? 6,000 זה בכלל לא מספר צעדים הגיוני, זה תיק של נתניהו. בימים הראשונים מובן שאכזבתי את עצמי ואת האפליקציה: 3,280 ביום הראשון, 2,476 ביום השני, ו־4,032 ביום השלישי. מספרים נחמדים, אבל האפליקציה הביעה את אכזבתה וטרחה לעדכן כמו הורה מאוכזב שלא עמדתי ביעדים.
ואז הבנתי את הטעות. חלק ניכר מהצעדים שלי הם בבית: לוקח את הזאטוטית לשירותים, רץ לבדוק למה העולל צורח על הזאטוט, יוצא למרפסת לחפש חרב שהזאטוט צריך עכשיו או שהוא בוכה, הולך לצחצח שיניים במקלחת של הילדים כי הזאטוטית בדיוק עושה קקי בשירותים שלנו שמשום מה עדיין נקראים השירותים שלנו. ובכל הצעדים האלה הטלפון מונח על השולחן במטבח ואני מפספס פרגונים מהאפליקציה.
ביום הראשון שהחלטתי שהטלפון לא יוצא לי מהכיס הבנתי שאני קרוב ליעד – המספר 5,945 הוצג על המסך בחצות ביום רביעי. אז עשיתי מה שכל אדם הגיוני עם אובססיה היה עושה, והורדתי את הזבל. ואני מדבר אתכם על רבע שקית. ירדתי למטה, זרקתי את השקית, עליתי למעלה, ורגע לפני שנכנסתי הביתה ראיתי שמד הצעדים מצביע על 5,989. כמו כל אדם הגיוני, דפקתי עוד עשר צעדים על השטיחון מחוץ לדלת, ונכנסתי פנימה. בפעם הראשונה הגעתי ל־6,000.
אני לא אדם תחרותי מדי, ויעיד על כך ארון הגביעים הריק בבית הוריי. אבל משום מה, מול מד הצעדים שלי הפכתי למייקל ג'ורדן זמרי. בתוך שבוע נעשיתי אובססיבי לגמרי. הכפכפים שנהגתי להגיע איתם לאולפן ברמת החייל התחלפו בנעלי ספורט. את הדרך שנהגתי לעשות באוטובוס, או בתקופת קורונה במונית, החליפה הליכה רגלית של 4.5 ק"מ בכל צהריים. גם בכל הנוגע למטלות הבית נתקפתי אובססיה. שטיפת כלים תוך כדי צעידה לצד הכיור, זריקת שקיות הזבל בפחים של הבניין בקצה הרחוב, וקפיצה למכולת רחוקה אף שיש לי אחת ממש מתחת לבית. והתוצאות הגיעו, 8,000 צעדים, 9,000, אפילו 10,000 ביום אחד. לשקר אין רגליים אבל לזמרי יש, והוא ישתמש בהן.
עול המשקל
מד הצעדים השתלט עלי לגמרי: משיחות על הילדים, על הזוגיות ועל החיים, השיחות שלי עם שירן הפכו ל"ידעת שמכאן ועד לתחנת אוטובוס זה 314 צעדים?". הטלפון צמוד אליי בכל רגע ביום רק כדי לא לעשות חס וחלילה צעד לא ספור. השבוע שכחתי איפה חניתי בחניון ובזבזתי חצי שעה של חיפושים בשמונה קומות. אבל במקום להיות מתוסכל אשכרה אמרתי לעצמי: "וואלה, עוד 1,583 צעדים, מה רע".
אחרי חודש עם מד הצעדים ניגשתי לאויב הגדול שלי בבית, ואני לא מדבר על ילד ער באחת בלילה. אני מדבר על המשקל. בדרך כלל אני נשקל פעמיים ביום, אבל האובססיה לצעדים גרמה לי להיגמל. אמרתי לעצמי יותם, עזוב. אל תישקל אחרי כל 5,000 צעד. חבל שתתבאס, תן לעצמך חודש של צעידה מוגברת, ואז תיהנה מזה.
זה היה בערב – שעת דמדומים, אם להיות רומנטי. הילדים היו עם שירן למטה ואני הייתי בבית כי לא יכולתי להכיל את המתח. ניגשתי לחדר השינה, החשכתי את האורות, השלתי מעלי פרטי לבוש מיותרים, ובפעם הראשונה מזה כחודש הנחתי את הטלפון על המיטה. עליתי על המשקל בעיניים עצומות כשבראשי חולפות מחשבות על משהו בין חמישה לשבעה ק"ג, קל. בכל זאת הבנאדם שרף משהו כמו 250 אלף צעד. פקחתי את עיניי בלי להשפיל מבט עדיין למחוג הרע בעולם. הוצאתי אוויר כדי להוסיף להישג, החזקתי לעצמי את היד והורדתי את המבט כלפי מטה. עליתי חצי קילו. מחקתי את האפליקציה, ירדתי למטה, השארתי את הטלפון בבית.
