נולדתי הומו ונולדתי בלי אלוהים. גדלתי בסביבה סטרייטית ודתית, וזו ברירת המחדל שעמדה לפניי – להיות סטרייט דתי. אבל אני נולדתי הומו בלי אלוהים. מגיל צעיר מאוד ידעתי שאני כזה, ומשני הארונות האלה הייתי צריך לבקוע. סכסוך הנפש הסתיים בשלב מוקדם, עכשיו רק הייתי צריך ליידע את כולם. מארון הקודש יצאתי בכיתה ט' ומארון הלהט"ביות בי"ב.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תרגול צבאי בזמן מגפה: האם המחיר שווה את התועלת?
– הקלטות מנדלבליט-נוה: היועמ"ש וניצן מכחישים טענות סחיטה
– הקמת וועדת האיתור: היועמ"ש מתנגד לעמדת נציב שירות המדינה
כהומו בלי אלוהים שצמח בבית גידול סטרייטי ודתי חשבתי לא מעט מה היה קורה אילו נולדתי הומו עם אלוהים. איפה זה היה שם אותי, מה הייתי עושה. לא פעם אמרתי לעצמי, בלחש, תודה לאל שהוא אינו. הקונפליקט, הזה, נחסך ממני. מעולם לא הוטרדתי בשאלה איפה אלוהים היה בשואה, ולא בקורונה, ומה הוא חושב על בני אדם שהורגים בני אדם אחרים בשמו, ולמה הוא לקח אליו בטרם עת דמויות כל כך אהובות שיום אחד הלכו על השביל בקיבוץ, וביום המחרת כבר לא היו כאן. וכך דילגתי על העימות הפנימי שאני מניח שבוער כמעט אצל כל הומו עם אלוהים.
הרב בני לאו ניצל את הרגע הראשון של אחרי החגים, של החזרה לשגרה, עבור מעשה לא שגרתי. הוא פרסם מסמך, גילוי דעת, ובו מדריך "זוגיות ומשפחה לבני ובנות הקהילה הלהט"בית". במילים פשוטות, חמות, חפות מכל מניירה פסקנית, מנסח הרב לאו את מה שכמעט מובן מאליו, אבל כל כך חסר כאן. הוא פותח את הלב, הוא פותח את הדלת, הוא פותח את שערי בתי הכנסת. הארון הוא מוות, כותב הרב לאו, באומץ ששמור למעטים בדורנו.
הוא עוד יחטוף ארטילריה כבדה, מכל כיוון. אנחנו צפויים לראות גילויי דעת ומכתבי רבנים וחתימות וזעקות וגם כינוסי תפילה מרה. אנחנו נשמע גם על להט"בים שעברו טיפול המרה והפלא והפלא זכו לחיים "נורמליים". חכו לכתבות איתם, הן תגענה. אבל הרב לאו עושה כאן מעשה הצלה, חירומי כמעט, הוא מושיט יד של עזרה אל אלפי ארונות חשוכים, כמי שקורא לקהילות הדתיות, למשפחות ולמוסדות החינוך, לקבל לחיקם את מי שנולדו להט"בים עם אלוהים.
הרב לאו הולך איתי בלב מאז ליל ה-30 ביולי 2015. עמדתי מאחורי הבמה, אוסף הקלטות לגל הפתוח בגל"צ, מעסיק את עצמי, הלום ממה שעדיין לא הבנתי שעברתי. ראיתי אותו עולה במדרגות בעצרת בגן הפעמון, נעמד שם מול הקהל השבור וצועק אל המיקרופון "אני מתבייש בשם התורה". ראיתי איך הזעיק את עצמו למקום, כמה היה חשוב לו לעמוד שם איתנו, בשעה ששירה בנקי מיטלטלת בין חיים ומוות בבית החולים. והוא בא להיות שם בגן עם כולם, לא הסתפק בגינוי מרחוק או בהבעת זעזוע. הוא היה שם, מזועזע, התורה שלו הזדעזעה מהסכין ומהדם. ומאז הוא איתי.
לו רק היה נכתב המסמך הזה לפני תשע שנים, כשישבתי בכיתה י"א בשיעור "אישות ומשפחה", האם היו מוותרים לי ולכל ילדי הכיתה לכתוב מכתב דמיוני לחבר הומו ולהסביר לו מדוע זוגיות סטרייטית עדיפה על זוגיות להט"בית? האם לפרק על "מהות הקשר בין גבר לאישה" היו מוסיפים כמה שורות אחרות? האם בחטיבת הביניים היו מכנסים אותנו, כל התלמידים יחד, ומספרים לנו שמותר להרגיש הכל ולחשוב על הכל, במקום עוד הרצאה על "שפיכת זרע לבטלה"?
כנראה שלא. כי גם היום השיעורים האלה נלמדים, והפרקים בספר לא שוכתבו. והמחשבה כמה נערים אולצו לקרוא בספרים האלה, ואפילו נניח שרק בתיכון שבו אני למדתי, אי אפשר להירגע מהמחשבה הזו.
ובשביל כל הנערים האלה, והבוגרים האלה, שנולדו להט"בים עם אלוהים ובלי אלוהים, קרן של אור זורחת היום ממקום מושבו של הרב בני לאו, והיא מחממת ומלטפת ומאירה את הדרך.
הכותב הוא עורך בגלי צה"ל, מתגורר בתל אביב, בן קבוצת יבנה ובוגר מערכת החינוך בה.
