הסיפור של הקהילה החרדית על רקע משבר הקורונה מדגים יפה את העניין. מי שמנסה להתבונן על ההתמודדות של הקהילה החרדית עם הקורונה בטח שואל את עצמו את השאלות שגם כלי התקשורת חוזרים עליהן שוב ושוב: מה קורה עם החרדים? מה הם לא מבינים? האם הם לא ערים לנתוני התחלואה ביישוביהם? האם אין הם חוששים מהשלכות המגפה? ואם כן, מה מביא אותם לזלזל בהנחיות משרד הבריאות?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סקר: 83% מהיהודים האורתודוקסיים בארה"ב תומכים בטראמפ
– הרב אליהו: "כל מי שמנצל מינית ייתפס במוקדם או במאוחר"
– ריחות של שינוי: המחקר הישראלי שיציל את האטמוספירה
המתבונן מהצד מתקשה להבין את הסתירה לכאורה בין "המציאות" ובין התנהלות הקהילה החרדית והסיבה נעוצה בכך שאנחנו משליכים את התפיסה האישית והקולקטיבית שלנו על המערכת החרדית. מדובר בהטיית תפיסה קלאסית שיוצרת אצלנו לא רק את ההשתוממות, אלא גם רגשות של תסכול שבאים כמעט אוטומטית עם חוסר ההבנה הרציונאלית.
אבל כדי להבין את "השאלה החרדית" צריך לצאת מגבולות עצמנו ולהיות ערים לכך שלקהילה החרדית יש אלגוריתם. מעין קוד פנימי שמאפשר להבין טוב יותר את רציונאל הפעולה שלה. אגב, לא מדובר רק בקהילה החרדית והדברים אמורים, למשל, גם לגבי מפגיני בלפור שגם להם אלגוריתם שמסביר מדוע קבוצות גדולות של אנשים בוחרים לסכן את עצמם בריאותית ולהפגין מידי שבוע חרף ההבנה כי אולי הם מסכנים את עצמם ואת זולתם.
האלגוריתם הזה קשור ישירות לרציונאלי הפוליטי העמוק של המחאה, וכשם שיש רציונאל פוליטי לקהילת בלפור, יש גם רציונאל חברתי לקהילת החרדים. כמו כל אלגוריתם הוא עניין חבוי, נסתר ופנימי וצריך לקלף את הקליפה החיצונית כדי להבין אותו.
אז מהו האלגוריתם החרדי? הקהילה החרדית היא סביבה חברתית עם מבנה, אתוס ורעיון מכונן. החיבור שבין שימור החיים הקהילתיים והחצי אוטונומיים, ביחס לסביבה החיצונית, לבין המשך הקיום הרוחני היהודי, הם היסודות המגדירים את הקהילה הזו, ולא מהיום. ללא היסודות הללו ייפרצו החומות והרעיון של החברה החרדית לא יוכל להתקיים. זהו היסוד המכונן והרעיון המסדר שבונה את הזהות של הקהילה הזו.
הקורונה, וליתר דיוק "גזרות הקורונה" משמען פגיעה ביכולת לשמר את הקהילות החרדיות. כך, איסור התפילות בבתי הכנסת, מניעת פעילות מערכת החינוך החרדית, ביטול הקהילתיות משמעה – יצירת אתגר קיומי במובן החברתי, רוחני, סוציולוגי גם יחד על הקהילה החרדית.
אם בגל התחלואה הראשון הושגה הסכמה חרדית לשימור המגבלות, מתוך הנחה של ראשי אותן קהילות שהקורונה היא עניין זמני ושניתן לגזור גזרות הפוגעות זמנית ולטווח קצר במאפייני הקיום של העולם החרדי, הרי שבעקבות הגל השני הבינו ראשי הקהילה כי הקורונה היא כאן כדי להישאר תקופה ארוכה. ואם כך הדבר הרי שהקומבינציה שבין מגפה ארוכת טווח ובין הגבלות מתמשכות על תפילה, לימוד ושאר פרקטיקות קהילתיות משמעותה: העמדת הקיום הקהילתי החרדי בסכנה גדולה.
זו הסיבה שבגל השני של התחלואה נוצרה התנגשות ברורה וחריפה בין תביעת המדינה והכלל מהקהילה החרדית להשיט על עצמה מגבלות לבין הערכת ראשי הקהילה כי השטת מגבלות כאלה לאורך זמן שוחקת את סיבת הקיום (RAISON D'ETRE) של הקהילה החרדית. על כן, חלק ניכר מראשי הקהילה החרדית הגיבו לעניין בדחיית תביעות המדינה להטלת מגבלות על תפילות, לימוד תורני וקיום פרקטיקות דתיות הכרוכות בהתקהלות.
לא מעט קהילות ניצלו את האוטונומיה היחסית שלהן והיעדר נוכחות המדינה וזרועותיה בשכונות החרדיות כדי להמשיך באורח החיים השגרתי ולא מעט דוברים לרבות עיתונאים מהקהילה החרדית אולי גם נקטו בשיטות של טשטוש הבלוף של המשך תפילות בבתי הכנסת ושאר התקהלויות.
בניגוד גמור לחלק מהתזות על היחלשות המנהיגות החרדית, הרי שאין להן כנראה שחר. המנהיגות החרדית (אולי בשונה מזו החילונית) לא איבדה את סמכותה וההחלטה על המשך "שגרת החיים" במציאות של קורונה המביאה בחשבון את התוצאות וההשלכות של האסטרטגיה הזו לגבי היקף התחלואה והתמונה העתידיים היא החלטה "מגבוה". כזו, היושבת על תפיסה ברורה המבקשת לקדש את הרעיון התרבותי לא רק לשם קידוש השם, אלא גם לצורך קידוש הקהילה. החלטה זו של חלק מראשי הקהילה בישראל דומה להפליא לזו שקיבלו הקהילות החרדיות בניו-יורק מתוך אותה תפיסת עולם ועל בסיס אותו רציונאל.
כיצד אם כן ניתן להתמודד עם האתגר? המדינה כמובן יכולה לנסות לאכוף בכוח. שיטות של פעולה אקטיבית ננקטו ובצדק על ידי המשטרה במהלך השבועות האחרונים. אבל דומה כי המציאות האוטונומית של הקהילה החרדית, לצד העובדה כי המרחב החרדי הוא פחות או יותר הומוגני מבחינה גיאוגרפית – חרדים יושבים בערים מוגדרות או בשכונות מוגדרות ביישובים שאינם חרדים – לא מאפשרת ללכת עם ההיגיון הזה עד הסוף.
רוצה לומר, ההחלטה של הקהילה החרדית להמשיך ולנהל אורח חיים שגרתי יכולה להתקיים במציאות שבה מדינת ישראל תסמן את קווי הנבדלות בינה ובין החרדים לא רק מכוחה של פעילות שיטור בתוך השכונות החרדיות, אלא מכוח יצירת תיחום בין היישובים החרדיים ובין שאר המרחב העירוני הישראלי. המשמעות המעשית של הרעיון הזה היא הטלה של עוצר של יציאות וכניסות על ומהישובים והשכונות החרדיות, אם וכאשר תלך הממשלה לשחרור הדרגתי של מאפייני הסגר הנוכחי.
באופן זה, לא רק שתימשך האוטונומיה החרדית על כל המשתמע מכך, כולל בהיבט של מחיר ההחלטה של מנהיגי הקהילה בהיבט של פגיעה בבריאות אנשיה, אלא גם תהפוך לכלי אופרטיבי שיסדר את המתח הבלתי נתפס, לכאורה, בין המדינה ובין הקהילה החרדית. מי שיזדקק לרציונאליזציה כדי לאכוף מהלך כזה יוכל לנופף בעקרונות "תוכנית הרמזור" הנשכחת של הפרוייקטור הלאומי ולהוציא אותה מן המגירה שלתוכה הושלכה ובצדק מסוים, אבל הפעם דומה כי יימצא לה שימוש אפקטיבי.
