יומיים אחרי ראש השנה חגגה טל אוחנה, ראש מועצת ירוחם, את המעבר של העיירה בתוך שבועיים מרשות אדומה לרשות ירוקה. הנתונים שהציגה הסתמכו על מספר החולים בפועל ביישוב; בטבלאות של משרד הבריאות מחושבים גם חולים שאינם מתגוררים בירוחם, וגם כאלו שכבר החלימו על פי דיווחי קופות החולים. שבועיים לפני כן החילה אוחנה על ירוחם התנהלות של רשות אדומה בעקבות עלייה בתחלואה, הרבה לפני שהוכרזה כך רשמית בטבלאות משרד הבריאות. בהתאם לכך היא גם בישרה על המהפך מאדום לירוק, כשמספר החולים בפועל צנח.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תרגול צבאי בזמן מגפה: האם המחיר שווה את התועלת?
– ייצוא בשר כשר מפולין צפוי להיפסק בשנת 2025
– הרב אליהו: "כל מי שמנצל מינית ייתפס במוקדם או במאוחר"
התוצאה הושגה בזכות כמה פעולות עיקריות של המועצה, ובהן: הקמת מערך עירוני יעיל לתחקור וקטיעת שרשראות הדבקה, סגירה מוקדמת של בתי הכנסת עוד לפני ראש השנה בעידוד רב היישוב הרב יצחק שלו, הקמת מתחמי בדיקות עירוניים, הסברה יעילה עדכנית ושקופה, וסיוע לחולים ומבודדים – מהלך חשוב כשלעצמו, שגם מחזק אמון ושיתוף פעולה של התושבים.
ההישג בירוחם סוקר בהרחבה, יש שיאמרו בהפרזה, בכלי התקשורת לאורך עשרת ימי תשובה, אבל כבר אז היה ברור לאוחנה שמדובר בהישג שברירי ביותר. היא גם ידעה שבמוצאי יום הכיפורים, כשחמישים תלמידי ישיבות מהקהילה החרדית ישובו לבתיהם, המגמה עלולה להשתנות.
ההחלטה הראשונה שקיבלה לקראת יום כיפור הייתה למפות את כל בחורי הישיבה החוזרים, ולוודא שכולם יבצעו מיד עם שובם בדיקת קורונה וייכנסו לבידוד מלא עד לקבלת תשובה שלילית. החלטה נוספת הייתה לממן הסעות לצעירים הללו על מנת למנוע הדבקה של תושבים נוספים בתחבורה הציבורית. אלא שבמקרה של קהילה חרדית, לא מספיק שראש הרשות תקבל החלטה. נדרש גם שיתוף פעולה של מנהיגי הקהילה.
הקהילה החרדית בירוחם מונה כ־900 נפשות, שהן כתשעה אחוזים מתושבי ירוחם. יש בה מזרחים ואשכנזים, אבל מנהיג רוחני אחד – הרב מרדכי קראוס, המשתייך לזרם הליטאי. למזלה של אוחנה, היא זוכה לאמון ולשיתוף פעולה מלא של הרב קראוס. הרב הורה לבחורים השבים להיבדק ולכלל הקהילה להחמיר בהוראות הבידוד, אף מעבר להוראות משרד הבריאות. אוחנה מצידה נזהרה בכל שלב שלא להפוך את סוגיית הקורונה בירוחם לסיפור של הקהילה החרדית, ולא להפיל עליה את האחריות להתמודדות.
ועם זאת, ההצלחה לא הייתה מלאה. שני בחורים שהקדימו לחזור לפני יום הכיפורים ולא נבדקו, התגלו כחולים והדביקו את משפחותיהם. השניים גם התפללו בשני בתי הכנסת היחידים שקיימו תפילות בתוך מבנה ביום הכיפורים, והדביקו מתפללים נוספים. ארבעה תלמידי ישיבה נוספים הדביקו את משפחותיהם הגדולות. כך קרה ששישה תלמידי ישיבה חולים הביאו להדבקה של עשרות, וירוחם שבה במהירות לאזור האדום, וזאת כאשר כל התחלואה ביישוב התרכזה בפחות מעשרים בתי אב.
אבל השיטות שהצליחו בהתפרצות של ספטמבר, הוכיחו עצמן גם בהתפרצות של אוקטובר. מתחם בדיקות מיוחד הוקם בחול המועד סוכות באזור הקהילה החרדית, ובעידוד הרב קראוס נבדקו בו קרוב ל־400 איש. מערך התחקור העירוני פעל במרץ בשיתוף עם חוקרים מתוך הקהילה החרדית, ותוך שבועיים, נכון לאמצע השבוע, ירוחם שוב מתקרבת במהירות לאזור הירוק.
רב הקהילה מרדכי קראוס הורה להחמיר בבידוד אף מעבר להוראות, וראש המועצה מצידה נזהרה שלא להפוך את סוגיית הקורונה בירוחם לסיפור של הקהילה החרדית
דווקא שיתוף הפעולה המוצלח עם הקהילה החרדית בירוחם עורר אצלי שאלות. אם בירוחם הייתה קהילה חסידית שסרה למרותו של אדמו"ר מבני־ברק או מירושלים, ספק גדול אם ראש המועצה הייתה מצליחה ליצור שיתוף פעולה הדוק עם הקהילה בהתמודדות עם התחלואה. בנוסף, אם הקהילה החרדית הייתה גדולה יותר ומפוצלת במנהיגותה, גם אז ההתמודדות הייתה קשה יותר.
לא חיים באוטונומיה
אחת השאלות המעניינות ביחסי הציבור החרדי עם שאר חלקי החברה הישראלית, היא סוגיית המגורים. עד סוף שנות השמונים, לא היו ערים חרדיות בישראל. אפילו בני־ברק הייתה פחות הומוגנית, והתגורר בה ציבור דתי־לאומי לא קטן. הציבור החרדי שלא התגורר בבני ברק ובירושלים התרכז בשכונות חרדיות בעיקר בערים בפריפריה. בסוף שנות השמונים נוסדה ביתר־עילית, העיר הראשונה שהוקמה עבור אוכלוסייה חרדית. זמן קצר לאחר מכן הוקמו מודיעין־עילית ואלעד, שהפכה עם השנים לחרדית.
יש יתרון בהתפזרות של הציבור החרדי בשכונות בערים רבות. קהילות חרדיות עשויות להביא ברכה לערים מעורבות גם בהיבט הרוחני, ולפעמים גם בהיבט כלכלי, כמו למשל במקרה של קווי האוטובוס. הכוח הכלכלי המאורגן של הקהילות החרדיות בפריפריה, יחד עם העובדה שרבים מחבריהן אינם מחזיקים ברכב פרטי, הוליד שיתוף פעולה מבורך בינן ובין חברות האוטובוסים, ומהתוצרים המוזלים נהנים כל התושבים. החיים בפריפריה, בקהילות קטנות יחסית, גם מאלצים את החרדים להיות מעורבים יותר עם הציבור ולא מאפשרים להם להחיל כללי צניעות נוקשים מדי, אפילו בשכונות שלהם.
האתגר מתחיל כשהמיעוט הופך לרוב והאיזון הבריא בין האוכלוסיות מופר, כמו שקרה למשל בבית־שמש. בערים שבהן האוכלוסייה החרדית מגיעה לשליש מהאוכלוסייה ויותר, קיים סיכון שהקהילה החרדית, שהיא בדרך כלל פחות יצרנית, תיפול למעמסה כלכלית על שאר האוכלוסייה. כשמדובר בערים חלשות מבחינה כלכלית, ההשלכות עלולות להיות משמעותיות.
לעיר חרדית הומוגנית יש יתרונות משלה. ביישוב שכל אוכלוסייתו חרדית נאלצים התושבים לקחת אחריות לגורלם ולא להישען על תקציבי הרשות המקומית. כשחרדים מנהלים את העיר שלהם הם עוסקים גם בתחומים כמו תעסוקה, גינון, גביית מיסים ותברואה, תחומים שהציבור החרדי לא נדרש לקחת עליהם אחריות כשהוא מתגורר ביישוב מעורב.
משבר הקורונה מעורר חשיבה מחודשת בסוגיה. הקורלציה בין ערים אדומות לערים חרדיות מרחיבה את הסדקים בין המגזר החרדי לשאר החברה הישראלית. גם ראש רשות חרדית שסר למרותם של אדמו"רים, אינו יכול לנהל את עירו כאוטונומיה בסוגיית הקורונה. החולים בעיר שלו מטופלים בבתי חולים של כלל החברה הישראלית, ורבים מהתושבים הבריאים יוצאים מהעיר ללימודים ולעבודה. ההתמודדות עם הקורונה בציבור החרדי קלה יותר לכאורה בערים מעורבות, אלא שגם שם, כאמור, השאלה היא מהו שיעור החרדים בעיר ומיהם מנהיגי הקהילה.
להתנהלות הציבור החרדי במשבר הקורונה עלולות להיות השפעות גם בתחום הנדל"ן. ייתכן מאוד שבעקבות הקורונה, ראש עיר שיקים אצלו שכונה חרדית יעשה מאמץ שהיא תאוכלס רק בזרמים הספרדיים והליטאיים של החברה החרדית.
