אחת לכמה חודשים עולה כאן איום הבחירות, והשבוע הוא הפך מוחשי מאי־פעם. היו שנקבו אפילו בתאריך לבחירות בזק, בחודש יוני. ואני אגיד לכם משהו, אולי זו רק הרגשה שלי, ובכל זאת: אין כוח לבחירות. זה שוב מאותו דבר, אותם קמפיינים, אותם יועצים אסטרטגיים, אותם סרטונים, והתוצאה המסתמנת די דומה להיום. אז בשביל מה כל זה טוב?
הלכתי לבדוק מה חושב האדם הסביר, לא זה של אהרן ברק, אלא יותר סביר. מבחן האדם הסביר שלי גורס שלישראלי הממוצע כבר לא אכפת. הוא לא יכתוב פוסט בפייסבוק, לא ימחה, הוא ישחק את המשחק שמוכתב לו מלמעלה במבט חצי מנומנם. "נו, שיהיו בחירות", אמר לי יעקב מהקיוסק. "כן, דווקא על הנושא הזה, כי נמאס לי לוותר לחרדים. נמאס לי לעבוד בשבילם, נמאס לי שרק אנחנו בצבא והם – 'תורתם אומנותם'". ואחרי הבחירות? ביבי. "אשתי אמרה שאם היא הייתה יכולה, הייתה מצביעה פעמיים לביבי".
גם החשמלאי שלי באותה אדישות. "מה שמעניין אותי זה הכסף שילך לפח. חוץ מזה שיהיו בחירות, מה זה משנה". כמה עוברים ושבים נוספים שידרו את אותו מסר: כן, לא, שחור, לבן. לא ממש אכפת, אדישות בואכה ייאוש.
שמעתי כמה אנשים שהציעו השבוע במרירות להעביר חוק שיורה על קיזוז של מימון המפלגות בהתאם לאורך הקדנציה האחרונה. רעיון לא רע בכלל, אפילו למראית עין. רעיון שלא יקרה לעולם, כי חברי הכנסת לא יקצצו את עצמם ולא יקשרו לעצמם את הידיים.
היה לנו קדימון למערכת הבחירות הזו השבוע, כשחבר הכנסת יאיר לפיד הלך להפגין (אם כך אפשר להגדיר את זה) בתחנת רכבת ארלוזורוב בתל־אביב, עם פעיל המפלגה מחופש לחרדי, כדי להראות כמה הוא, לפיד, מייצג קשת רחבה של אנשים, אפילו חרדים תומכי גיוס. השקר התגלה די מהר ועורר גיחוך ולצדו פיהוק. "פייק הפגנה".
כשאני צפיתי בזה, בעוד כל הטוויטר שלי חוגג, חשבתי לרגע כמה נהיינו מטומטמים. איך פעם היו הפגנות של עשרות אלפים והיום מספיק גימיק קטן והפגנונת בתל־אביב (אלא מה, קרוב לבית ולאולפנים), כדי לגרוף כותרות ואף לנסוק ליותר מ־20 מנדטים בסקרים. מעניין אותי רק אם הציבור קונה את זה, את ההצגה. וזה בדיוק מה שהולך להיות לנו כאן אם תהיינה בחירות. שקר על שקר, הבטחה על הבטחה, אפס יציבות ואפס מדיניות. קמפיינים נוצצים במיליונים, הבטחות וחיוכים, ויכוחים באולפנים, הרבה מאוד כסף שנזרק לפח והרבה מאוד זמן שהולך לאיבוד.
בוחרת עצמה לדעת
אובדן המיקוד ושעון החול שהולך ואוזל הם הדברים העיקריים שמטרידים אותי. יש שני דברים שמעסיקים אותי במיוחד, מנטלית ומעשית, בימים אלה: המצב בצפון הארץ, זה הנוכחי וזה שדופק לנו על החלון, והמצב ביהודה ושומרון. שני נושאים גיאופוליטיים, לא כלכליים, לא חברתיים. הישרדותיים.
בזמן שאנחנו משחקים במשחקי נדמה־לי ואוכלים זה את זה, איראן משחקת שחמט ובונה סביבנו כוורת של טרור. היא שולחת את הזרועות הארוכות שלה לכל גבול אפשרי – לבנון, סוריה ועכשיו גם עזה. סדר היום התקשורתי שלנו מורכב מקרבות בוץ ושערורייה אחת ליממה, העיקר – לא להתמקד בעיקר. דובר חרוץ של אחד מחברי הכנסת אמר לי השבוע שסדר היום משתנה כל יום בשעה 19:58, כשכל הערוצים מוציאים "פוש" עם הסקופ התורן והופכים את שיחת היום. פעם זו השופטת פוזננסקי־כ"ץ, פעם הדלפות מכיוון לא נודע על מה שניר חפץ ימסור למשטרה, ופעם זו המשטרה שאימצה את הנורמות התקשורתיות ויצאה בפרסום ההמלצות בתיקי ראש הממשלה בצירוף מקרים מופלא במהדורת שמונה בערב. אבל הצפון צריך להדאיג אותנו, אם לא מחר אז מחרתיים. למי יש זמן להתכונן לצפון כשמשחקים משחקי בחירות שיוצרים עוד מחנאות ועוד שיח קוטבי ועוד שיתוק של המערכת השלטונית.
הנושא השני הוא יהודה ושומרון. יש לנו הזדמנות פז, חלון זמנים מצומצם, לאור שינוי מדיניות וסדרי עדיפויות עולמיים. זה לא ש"הסכסוך" הפסיק להעסיק את העולם, לא צריך להיסחף, אבל יש שינויים בסדר גודל רציני שקורים סביבנו, ומי שצריך להוביל את הספינה הוא ממשלת הימין הזו, בדגש על להוביל.
"תוכנית השלום" של טראמפ תהיה אירוע עם פוטנציאל נפיץ שיעמוד לפתחנו. מה שלא יהיה, היא לא תחשוב מחוץ לקופסה (הסיבה לדעתי היא שלא אפשרנו לה לחשוב מחוץ לקופסה, כי לא השכלנו עדיין לשנות את הנוסחה הכושלת של שטחים תמורת שלום). התקווה שלנו היא כתמיד, שהפלסטינים יסרבו, אבל כדאי גם להכין תוכניות ליום שאחרי. להוביל מדיניות, לא לצפות מן הצד. מעבר לים יושב הנשיא טראמפ ויושבת ניקי היילי, וכאן יושב השגריר דיוויד פרידמן. ממשל אוהד לישראל, ההפך הגמור מממשל אובמה הסיוטי, ופתוח לשינויים ולשינויי מחשבה. הכול תלוי בנו.
מה שעוד תלוי בנו הוא המציאות בשטח, הכיבוש הזוחל (זוחל מהר מאד) של שטחי C באופן מכוון על ידי הרשות הפלסטינית ועל ידי מדינות אירופה, ומנגד האדישות וחוסר המעש של ישראל. אם הממשלה הזו רוצה בשינוי אמיתי – היא צריכה להורות לצה"ל, לאגף התכנון ולגופים הרלוונטיים הנוספים להכין תוכניות שיובילו שינוי קונספציה: סוף עידן קונספציית אוסלו. אבו־מאזן חולה מאוד, וברשות הפלסטינית (שמסרבת לערוך בחירות מחשש שחמאס יעלה) מתכוננים ליום שאחרי. החמולות מתכוננות. וישראל? בוחרת עצמה לדעת.
זה הזמן לשינוי קונספציה – לא לבחירות. זה הזמן להוביל מדיניות של ריבונות, באופן רעיוני ובאופן מעשי, מדורג, מנומק ואחראי. זה הזמן לשמור על שטחי C באופן בהול ומהיר, לא זמן לקמפיינים מצוחצחים עתירי מזומנים. זה זמן להוביל מדיניות, כמו שעושה שקד במשפטים, לוין בתיירות, כץ בתחבורה, בנט בחינוך, ראש הממשלה בתחום המדיני הבינלאומי. לא בחירות.
