אזעקת צבע אדום נשמעה ביום שישי האחרון ביישוב נתיב העשרה ודקות ספורות אחריה נשמע פיצוץ עמום. מערכות הגילוי והאיתור של צה"ל זיהו שיגור בודד מרצועת עזה לעבר העוטף ולאחר כמה דקות של סריקות בשטח נמצאה הרקטה בשטח פתוח ביישוב. אין נזק ואין נפגעים למעט שגרה שהופרה באחת וגרמה לעוד מאות תושבים חרדה מיותרת. בצה"ל מעריכים כי מי שעומד מאחורי השיגור הוא לא החמאס אלא הג'יהאד האסלאמי (הגא"פ). לפני שבועיים שוגרה רקטה לכיוון כרם שלום – ללא נפגעים או נזק – ולפי הערכת צה"ל אף היא באחריות הג'יהאד האסלאמי. בתגובה לירי אז תקף צה"ל מטרות ברצועת עזה כשזו הפעם בחר שלא להגיב. מדוע?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– יצחק אילן ז"ל בחודש יוני: "אם אדבק, כנראה אמות"
– כשגם המילון בוחר צד, התרבות הפוליטית יצאה משליטה
– כינון יחסי שלום: משלחת ישראלית בדרך לבחריין
במהלך סוף השבוע הבהיר גורם צבאי כי זכות התגובה שמורה לצה"ל, וכי בכיריו הם שיחליטו מתי והאם לתקוף. אך יש לציין כי חוסר התגובה הוא אירוע חריג שכן עד כה כל אירוע שיגר מהרצועה נענה בתקיפת מטרות.
כדי להבין מה קרה הפעם צריך להיכנס לראש של מקבלי ההחלטות. הגא"פ הוא האחראי לירי הרקטות בניסיון לגרור את הסביבה להסלמה תוך ניצול האווירה הנפיצה כבר בין ישראל לרצועה. הן ברצועה והן בישראל מעדיפים כעת להתמודד עם משבר הקורונה הפוקד אותן ולא עם ארגון טרור. עם זאת, ירי חריג בהיקפו או ביעדו (עיר גדולה, למשל) יוביל בלא ספק לתגובת נגד צה"לית, בהתאם ל"מפת הכאב" שנבנתה עם השנים – פגיעה בגדר תוביל לתקיפה מינורית ברצועה, נפילה בשדרות תוביל לתגובה רחבה יותר ושיגור טיל למרחקים ארוכים יחריף את התקיפה אפילו יותר. הקלישאה שדין תל אביב אינו כדין העוטף היא מציאות החיים. אין זה כי נפילת טילים בעוטף חשובה פחות, אלא זו התנהלות על פי תורת לחימה שאינה מובנת נכון בקרב הציבור.
גם אם בצה"ל יחליטו לתקוף כתגובה, כבר לא תהיה לכך משמעות. אך אם הירי יימשך, הוא ייענה בהתאם.
פוליטיקאים שיבטיחו תגובה חריפה באם יופר השקט הם הדבר האחרון לו ישראל זקוקה בימים אלה. הרצון בישראל הוא להגיע להסדרה ארוכת טווח בדרום, וירי תגובה על מטרות בעזה עלול להוביל לתוצאה ההפוכה.
