אחת לשבועיים־שלושה, בדרך כלל סביב עוד קרב פוליטי בין הליכוד לימינה ובין נתניהו וסביבתו לבנט וסביבתו, מתחדש גם העימות בסוגיית "מיהו ימני". אלו מאשימים שבנט הוא שמאל (שבוע שעבר סביב התמיכה בהצעת האי אמון הקונסטרוקטיבי של "יש עתיד") ואלו מזכירים שנתניהו הוא שמאל (ההתנתקות, נאום בר־אילן וכו'). מפעם לפעם הטונים מחריפים, וגם רמת השכנוע העצמי של כל צד עולה. כעת סתם הצבעה בקלפי לליכוד או לימינה כבר אינה מספיקה, אפילו מגורים בעפרה או בשילה כבר אינם ראיה לכאורה לימניות. לכל צד בוויכוח הפנים־ימני יש הגדרות משלו למיהו ימני, ומי שאינו עומד בהן כבר אינו נחשב לראוי לבוא בקהל הגוש.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "אם היית אומר לי לפני כמה שנים שאשחק בתאילנד הייתי צוחק"
– "בציונות הדתית יש דיאטת גמרא": הרב ליכטנשטיין בחשבון נפש מגזרי
– מארבעה יוצא אחד: המון תשובות שונות לאותן השאלות
אשת התקשורת עירית לינור, בעבר אושיית שמאל וכיום מובילת דעה בימין החילוני, נתנה לפני כמה שנים הסבר מקורי להצטמצמותו של גוש השמאל בשני העשורים האחרונים. "נגיד, למשל, שהייתי רוצה לחזור ולהיות שמאלנית־קלאסית, כמו שהייתי פעם. לא הייתי יכולה, כי השמאל הגביה את הרף והעלה את דמי הכניסה", היא ציינה בחן השמור לה. "פעם, כדי להיות שמאלני, היה מספיק להיות בעד החזרת שטחים, בתוספת ארומה סוציאליסטית. היום צריך להבין את חמאס, לעשות מנוי על הארץ, להודיע שמגדר זה לא משהו שנולדים איתו, אלא משהו שבוחרים, שאימא זה אופציונלי, אבא זה רק מוסכמה חברתית מיושנת, להאמין שהמדינה קמה בעיקר כדי לקלוט סודנים, לתמוך בחרם בינלאומי על ישראל, לדרוש מהמדינה לחלק דירות במתנה לכל אזרח, ואם כל זה לא מספיק: להיות טבעוני. וואלה – גדול עליי".
בשנים שגוש השמאל הלך והצטמצם גוש הימין התרחב מאוד. במציאות הפוליטית של שנת 2020 קשה אפילו לדמיין קואליציה שבה הימין לא יהיה החלק המרכזי. כל זה אמנם משמח מנקודת מבט ימנית, אך גם גורם לשאננות. תחת התחושה שהימין בלתי מנוצח קל מאוד להפוך לטהרן ימניות ולהתחיל לפסול את ימניותם של פוליטיקאים שונים ובוחריהם. אבל אם גוש הימין אינו רוצה לגמור כמו השמאל הישראלי האידיאולוגי, שהפך להערת שוליים בפוליטיקה הישראלית, אסור לרכיביו לאמץ לעצמם את אותן גישות טהרניות.
כמובן, תחרות "מי ימני יותר" עשויה להיות מבורכת במצבים מסוימים. זאת אם היא גוררת עשייה למען ההתיישבות בארץ ישראל, פעילות למען עם ישראל על כל חלקיו, חיזוק הדמוקרטיה בהחזרת האיזון למערכת המשפט וכדומה. לתחרות כזו יש מחירים ראויים ונסבלים. היא תחרות על מי ימני יותר, ולא על מי אינו ימני. למרבה הצער לא זו הטקטיקה שהליכוד בראשות נתניהו נקט בעשור החולף. הימניות התבטאה אצלו בעיקר ביישור קו מילולי עם הימין, שדווקא גרע מהגוש כולו בוחרים שלא אהבו זאת וברחו למפלגות אווירה. התוצאה: זה שלוש מערכות בחירות לא עלה בידי הימין להרכיב ממשלה.
כל מי שרואה בעצמו חלק מהמחנה הלאומי, מונח שכמעט נשכח בשנים האחרונות, צריך למצוא מקום בתוכו, בין שהצטרף לממשלה ובין שנותר באופוזיציה, בין שהוא מתומכי נתניהו ובין שהוא מתומכי החלפתו באיש ימין אחר, בין שהוא מישראל השנייה ובין שהוא מתנחל. לשום איש ימין אין מונופול על ימין ועל ימניות. מי שבכל זאת מתיימר לכך, ועוד באופן בוטה, מצמצם בסוף את השורות ולא מרחיב אותן.
בוקה ומבולקה
הסגר השני של הקורונה גובה מהמשק הישראלי מחירים כבדים. רבבות איבדו את מקומות עבודתם באופן זמני או קבוע, אלפי עסקים נוספים נקלעו לקשיים, וכל זה לפני שנגענו במחירים האנושיים והרגשיים שגובה הסגר מרבים מאיתנו. הנחמה היחידה נעוצה בתקווה שהיציאה מהסגר הנוכחי תהיה טובה מזה שלפניו, כך שנוכל לחזור לתקופת שגרה ארוכה יותר. האופטימיים מוכנים לקוות שהסגר הנוכחי יאפשר השתלטות על המגפה כך שלא נזדקק עוד לסגר עד הגעת החיסון המיוחל לישראל.
אך מי שמביט במציאות בעיניים פקוחות חייב להבין שזו תקוות שווא. נכון, ישראל היא אומת הסטארטאפ וצה"ל הגדול חזק מכולם, אבל מה שיביא עלינו כמעט בוודאות את הסגר השלישי הוא הפוליטיקה שלנו. האפשרות של הליכה קרובה לבחירות מרחפת כל הזמן מעל ראשינו, וגורמת לניהול פופוליסטי של המשבר. במקום ממשלה אחראית הנכונה לאמץ החלטות קשות, ומוכנה לדרוש מהעם דם, עמל, דמעות ויזע, כווינסטון צ'רצ'יל בשעתו, את חיינו מנהלים פוליטיקאים שמתפקדים כלוביסטים של קבוצות לחץ. וראו את אוסף התגובות האוטומטיות לאירועי החתונה בגבעת־זאב שלשום.
כשהבחירות מעבר לפינה איש אינו מוכן להיות האיש הרע, אולי חוץ מד"ר יובל שטייניץ. העובדה שהממשלה מחולקת רשמית, על פי חוק, לשני מחנות, מחריפה עוד יותר את הפופוליזם בשני הצדדים. מובן שאם בדצמבר, או אפילו ב־31 במרץ, נצא לבחירות, המצב יהיה גרוע פי כמה, משום שאפילו ממשלת מעבר מתפקדת בקושי לא תהיה כאן. במצב כזה הסגר השלישי הוא לא שאלה של "האם" אלא של "מתי". ועכשיו רק נותר לקוות שהוא לא ייפול שוב על אחד החגים.
רבנים, הקשיבו ללהט"בים
מסמך שפרסם לאחרונה הרב בני לאו על מקומה של זוגיות להט"בית בחברה הדתית עורר שיח סוער וקשה בין רבנים. עיקר הכעס נסב סביב הלגיטימציה לקיומה של זוגיות בין בני אותו מין בתוך הקהילה הדתית. נקודה נוספת שעלתה בביקורת היא שהמסמך כלל אינו מכיר באפשרות של פעולה לשינוי הנטייה המינית, ואינו תומך באפשרות של הקמת משפחה של הומו ולסבית יחדיו. לעומת זאת הרב לאו במסמך מכיר בצורך הזוגי של מי שנטייתם המינית שונה, וקורא לקהילה הדתית לאמץ אל חיקה משפחות כאלו, אף שהוא מכיר בכך שקשר זוגי כזה נעדר מעמד יהודי־הלכתי.
קשה ולא נכון להכניס ראש במחלוקת כזו בין תלמידי חכמים. אף על פי כן יורשה לי להאיר משהו על אופן התנהלותו של חלק ניכר מהשיח הציבורי־רבני בסוגיה הזאת. בחלק הזה נשמעים קולות הרבנים, שמטבע הדברים רואים את המציאות מנקודת המבט הייחודית שלהם. קולם של הומואים ולסביות דתיים לא נשמע בו. אפשר להבין מדוע שיח רבני מתקשה לתת מקום בתוכו לקולות הללו, אך אי אפשר לא להבחין גם במחיר.
הנה, לדוגמה, שאלה מרכזית בסיפור הזה: האם נטייה מינית ניתנת לשינוי? בשיח בין הרבנים השאלה הזו נשפטת כשאלה ערכית, קודם כול. כך, למשל, כתב הרב דרור אריה במאמר תגובה לרב בני לאו: "אם התורה אומרת שזה אסור, סימן שאפשר להתגבר. זה אולי קשה ואפילו קשה מאוד, אבל בהחלט אפשר". בשיח שהיה כולל קולות של הומואים ולסביות דתיים, סיפוריהם של הלבבות שנשברו והמשפחות שהתרסקו עקב הסתמכות על הנחת היסוד הזו היו מאתגרים את קביעתו של הרב אריה. ייתכן שגם היינו שומעים על סיפורי ההצלחה, אם יש כאלו; אבל השיח הנוכחי מתאפיין בעיקר בסיסמאות.
סוגיה שנייה, שמושתקת כמעט בשיח הרבני והרב לאו מאיר אותה (גם אם לא במפורש), היא המחיר הרוחני של הסירוב לאפשר למשפחות להט"ביות להיות חלק מהחברה הדתית. התוצאה במרבית המקרים היא נטישה של החברה הדתית שמלווה גם בנטישת הדת ושמירת המצוות בכלל.
כשהשיח מתנהל רק בין רבנים אפשר להתעלם מהשאלה מה קורה למי שלא הצליח להכניע את "יצרו" ולהיכנס לתלם. כאשר השיח יתנהל עם מי שאלה חייהם השאלה תהיה חייבת לעלות במלוא העוצמה.
האם המסקנות בהכרח תהיינה אז שונות? האם כולם יענו אמן אחרי גישת הרב לאו? ודאי שלא. אבל הדיון יהיה עמוק יותר, מורכב יותר וממילא גם אמיתי יותר.
