יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד שלח לאחרונה מכתב לראש הממשלה ובו הביע התנגדות למינויו של השר לשעבר תא"ל מיל' אפי איתם לתפקיד יו"ר יד ושם. במקום איתם, הציע לפיד למנות לתפקיד את עדי אלטשולר, מייסדת עמותת "כנפיים של קרמבו", הפועלת לשילוב ילדים בעלי מוגבלויות בחברה. אלטושלר גם עומדת מאחורי מיזמים נוספים ברוח זו ואף זכתה בשל כך להשיא משואה ביום העצמאות האחרון.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
שווים פחות: עולי הר הבית מול המפגינים בבלפור
אייל ברקוביץ' ונבחרת ישראל: הדברים החשובים באמת
"בציונות הדתית יש דיאטת גמרא": הרב ליכטנשטיין בחשבון נפש מגזרי
הצעתו של לפיד היא לכאורה התשובה ההולמת לאכזריות הנאצית שהתבטאה בין היתר בדמותה בתכנית אותנסיה, (Euthanasia) . בתכנית זו המיתו הנאצים כ-70,000 גרמנים מוגבלים מבחינה נפשית ופיזית. ההוראה לביצוע 'המתת חסד' זו, כהגדרת הנאצים לפי תורת הגזע, ניתנה ביום הראשון של מלה"ע ה-2, ה-1 לספטמבר 1939, עוד בטרם הוחל ברצח יהודים באופן שיטתי, והפתרון הסופי עדיין לא תואם כל צורכו.
מעובדה זו ניתן למצוא חיזוק לתזה שהנאציזם לא היה מכוון נגד היהודים דווקא. אלא שהריכוז היהודי הגדול במזרח אירופה, שעמד בדרכו של היטלר ליצור את מרחב המחיה לגזע הארי, אילץ את הנאצים להחיל גם עליהם את שיטות ההרג והרצח שיושמו על הנכים והמוגבלים. מכאן, קצרה הדרך למסקנה ששואת היהודים היא בסה"כ צירוף מקרים אומלל שאינו נובע מאנטישמיות שורשית, עמוקה ורבת שנים. וזו רק אחת מהבעיות הטמונות בהצעתו של לפיד.
עצם מינוי דמות המזוהה עם ההגנה על החלש והאחר, משתלבת במגמה הממקדת את השואה כפשע נגד האנושות ולא כמימוש הנורא ביותר של האנטישמיות. קשה להניח שלפיד, עם כל המטען האישי שהוא נושא עמו, אכן התכוון בהצעתו זו לעמעם את משמעותה של השואה, אך תמימות זו לבדה אינה מספיקה אל מול מגמות האוניברסליזציה של השואה.
המיזם "זיכרון בסלון", שגם בו הייתה לאלטשולר הזכות להימנות על המייסדים, אף הוא אינו מקנה ליזמית המוכשרת והנמרצת את הכלים והמעמד הנדרש בכדי לסמל את תקומת ישראל בארצו. קורות חייה המרשימים אינם מקנים לה את היכולת להעביר את המסרים שאמור יד ושם להנחיל, וששונים בתכלית מהמסר של ההגנה על ה"אחר" שאותם היא מקדמת. לעומתה, את המסרים של; "לעולם לא עוד", ושל לקח השואה, שעולים מדמותו של צה"ל, יכול תא"ל אפי איתם להעביר בעצם אישיותו ומורשתו הצבאית. מורשת הקרב של איתם כוללת, למי ששכח, את עצירת הכוחות הסורים במחנה נפח ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים.
צילום אריק סולטן
הבעיה של המתנגדים למינויו של איתם ליו"ר "יד ושם" הוגדרה כבר ע"י אשתו עילית בראיון ל"מעריב", בראשית שנות ה-90. לאחר שקידומו נעצר, בעקבות "משפט גבעתי", אמרה עילית ש"המלחמה היא על הזקן והכיפה". כדאי גם לציין כי בין ראשי הרודפים את איתם היה יוסי שריד, וזאת תזכורת לאלה שחוברים אל איש 'המרכז' יאיר לפיד, ממשיך דרכו. כאשר אנו רואים שאותו מראה יהודי ישן של איתם, מייצר גם היום אצל יהודים אנטגוניזם הגורם להם להתנגד למינויו של איתם לתפקיד החשוב של הנצחת השואה, זה מחריד.
הרתיעה הזו, נגד כל מה שמזכיר או מסמל את היהדות, מלמדת כי הדיון הוא על מה שמייצג איתם, על לקחי השואה ועל דמותה של המדינה. אלה המקדמים את האוניברסליות של השואה הם אותם אלה המתנכרים ליהדות וזועקים נגד "הדתה" מדומיינת.
"משפט גבעתי" , העולה עתה מן האוב במערכה השנייה נגד איתם, כטיעון של מתנגדי המינוי שלו, באמרם שאין זה ראוי כי מפקד שחייליו הואשמו בהתעללות בערבים ימונה לתפקיד זה, יכול ללמד עוד משהו. באותו משפט השדה שנערך לאיתם, במטרה להפסיק את השליחות שנטל על עצמו בצה"ל, נטען נגדו שהוא סטר לעציר ערבי אזוק שירק על חייל צה"ל. איתם אישר טענה זו והוסיף; "ראיתי ביריקה עלבון לחייל".
מינוי ליו"ר יד ושם של קצין בכיר, אמוני, המעוטר בצל"ש על חלקו בקרב נגד מלחמת השמד האנטישמית מלפני ארבעים ושבע שנה, יכול להעביר את המסר שיותר לא יוכלו להכות ביהודים ולהרגם ללא תגובה, ואפילו לירוק עליהם לא כדאי.
