אני מאלה האוהבים את בנט. אוהב באמת ועל מלא. על מה שעשה עבור האומה ועל הרצון הטוב שבו להיטיב ולתקן ולהנהיג את עם ישראל בזמנים לא פשוטים.
אני לא מאלה המחפשים בכל מילה שלו את הכוונה הנסתרת ולא שופט אותו על פי השולחן ערוך שלי. ברור לי שאנחנו לא לגמרי באותו עולם, אבל נוגע לליבי שהיום שבו הוא משתחרר מבית החולים הוא פורש את זהותו היהודית קבל עם ועולם, עטור בטלית ותפילין ואומר בקול שלא יתבלבלו : "אני יהודי!" בעיני זה דבר גדול.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אייל ברקוביץ' ונבחרת ישראל: הדברים החשובים באמת
רחלי מלק-בודה הצטרפה לגיבורי התקופה: שליחי וולט
מזכיר האוצר האמריקני: "ההסכם עם בחריין ישפיע יותר מההסכם עם מצרים"
אבל אחרי הצהרת האהבה הזו, אני מבקש להביע דאגה של רבים ואני בתוכם. אני זוכר את נתניהו בתחילת דרכו. את האש שהצית בלבבות. את זקיפות הקומה שהוא העניק לציבור הלאומי שעמד נבוך מול סוללת אנשי תקשורת ותרבות שמאלניים. האיש היה ונותר קוסם של מילים וידע איך להפעיל אותו פעם אחר פעם ולהביא ניצחון.
אבל חלק מהקסם הזה בנוי על הבריחה מהתמודדויות ערכיות נוקבות. אז פעם אחת אתה חזק מול החמאס ופעם אחרת אתה מעביר לו מזוודות עם דולרים. יום אחד אתה נחרץ מול מערכת המשפט וביום אחר אתה נופת צופים ומלא רוממות החוק בפיך.
כאשר אתה בונה מנהיגות על קסם אישי או על יכולות ניהול אישיות, אתה הופך להיות ה'נושא', משום שבלעדיך אין כלום. אין כאן רעיון גדול שחי לפניך ויחיה אחריך, אלא אישיות כריזמטית עם יכולות כאלה ואחרות, מה שמניח את היסודות ההכרחיים לשחיתות שתופיע בהמשך המסע.
האם יש לציבור הדתי לאומי תוכן עצמאי?
הדתיים לאומיים מביאים איזה ערך מוסף למקומות העבודה שלהם, כי באיזשהו מקום, אדם שמשוחח עם אלוקים אחת לכמה זמן, מבין בתוך תוכו מה החשבון של החיים והוא טיפה זהיר יותר.
אבל זה ברמה הפרטית. כל יהודי שומר מצוות מביא את האיכות הזו במידה זו או אחרת למגרש המשחקים של העולם הזה.
אבל מה עושה אותנו ל'דתיים לאומיים'? מה הערך היחודי שלנו כציבור? מה אנחנו רוצים 'לומר' לעם ישראל? האם באנו לומר – אנחנו כמוכם, אבל עם כיפה וציצית? האם זהו ההבדל המהותי המייחד את הציבור הדתי לאומי?
ישנם רבים שיענו על כך ב'כן' וזו כמובן זכותם, אבל ישנו ציבור גדול מאוד שרואה את הדברים אחרת לחלוטין.
הלאומיות אינה רק פטריוטיות שנכונה לכל אדם החי במדינתו. הלאומיות כביטוי מסויים של השמרנות, היא פשוט האחריות שאדם חש כלפי מדינתו, המסגרת החשובה הזו שבה הוא חי. אבל זהו רק בסיס ראשוני לקיום; מעין 'דרך ארץ שקדמה לתורה'. אבל לעולם לא נסתפק רק בה, משום שהמגמות שלנו ארוכות ועמוקות יותר.
אם אנחנו מתכוונים באמת להצהרה שלנו – "לתקן עולם במלכות שד-י", אז אנחנו מגוייסים לצבא גדול שרואה במסגרת הלאומית-יהודית, את הפלטפורמה הגדולה והיחידה, שעשויה לעמוד בהבטחה הזו. לא כאן המקום לשוב אל שיעורי המחשבה והאמונה בישיבות – אבל אתה לא יכול לתקן 'עולם', אם אתה חסידות קטנה ובטח לא כאדם בודד הדואג לשרידותו החומרית והרוחנית.
האנרגיה האדירה של תיקון עולם במלכות ד', התנקזה להקמת המסגרת הלאומית, ולכן הרב קוק לימד אותנו על הקדושה שחבויה בה, כי בתוך תוכה, גם אם אינה מודה בכך, היא נושאת את בשורת הקדושה לעולם כולו.
אבל הציונות הזו התממשה בהצלחה רבה ואנחנו כבר מזמן לא שם. כעת נדרשת התנועה היהודית הלאומית לגשת לשלב הבא של מימושה – להציב את החזון היהודי לאומה ולעולם כולו. זו ממש נשמת אפה של היהדות והצידוק היחיד לקיומו של המושג הזה 'דתי-לאומי'.
ושבנו אל נפתלי בנט: במובן הזה בנט הוא איש של העבר. הוא בקיא ב'מכתבי יוני' שקראנו כולנו בגיל הנעורים, אבל הוא למד טוב מדי מאחיו של יוני, איך מנהלים את המדינה הזו תוך טשטוש עמדות חינני.
בנט או נתניהו – זו לא החלטה מהותית, אלא מנהלית. מה שמהותי הוא שתהיה אפשרות למחנה 'דתי-לאומי' להביע את הרצונות והערכים שלו מול האומה ואולי אפילו מעבר. אבל לשם כך צריכים אומץ לעמוד על הרגלים ולהביע את העמדה הזו. גרעין רעיוני חזק הנטוע היטב בקרקע המציאות שסביבו יתכנסו אוהדים רבים. זה כנראה לא יביא שלטון, אבל יכניס קצת חמצן לריאות המצומקות של הציבור הישראלי.
