הסכמי כינון היחסים בין ישראל לכמה ממדינות ערב נראים במבט ראשון כמו הסכמי השלום הקודמים שישראל חתמה עליהם. מבחינה מהותית אלו חוזים הקובעים את אופי היחסים בין המדינות לפי המשפט הבינלאומי והזכויות שהוא מעניק. אך ההסכמים ייחודיים משום שהם משלבים במסגרת הליברלית של הסכם מדיני בינלאומי התייחסות מפורשת, יישומית, למסורות התרבותיות והדתיות במזרח התיכון – היהודית, הנוצרית והמוסלמית. המשמעות היישומית נובעת מכך שההתייחסות אל המסורות נעשית במסגרת פעולה של הענקת הכרה משפטית. כלומר, הצד המכיר מתחייב לפעול בעתיד לפי תוכן ההכרה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– רוכבים לתהום: הבור התקציבי הולך ומעמיק
– הלו, הלו אבא: האמינו יום יבוא
– לינקולן נגד דאגלס: כך התחילו העימותים הפוליטיים בארה"ב
במבוא להסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות מופיע המשפט הזה: "בהכירן בכך שהעמים הערבי והיהודי הם צאצאיו של אב קדום משותף, אברהם, ובקבלן השראה, ברוח זו, לטפח במזרח התיכון מציאות שבה חיים מוסלמים, יהודים, נוצרים ועמים מכל הדתות, העדות, האמונות והלאומים, המחויבים לרוח של דו־קיום, הבנה הדדית וכבוד הדדי".
הפער בין האמירה הזאת ובין עמדת אש"ף בולט. לשיטת אש"ף את מדינת ישראל הקימה תנועה קולוניאלית זרה, שמקורה באירופה, ועצם הקמתה אינו צודק. חל אמנם שינוי חשוב ביחס של אש"ף למדינת ישראל כאשר הכרזת העצמאות הפלסטינית קבעה ב־1988 שהקמת ישראל היא אי צדק היסטורי לפלסטינים, אבל מכיוון שהוקמה על בסיס החלטת החלוקה יש לגיטימיות בינלאומית לקיום שתי המדינות זו לצד זו. כך התאפשרה ההכרה של אש"ף במדינת ישראל ב־1993. אבל לא היה שינוי ביחס אל האופי הלאומי של מדינת ישראל. כלומר, אש"ף ממשיך להתייחס ליהודים כאל דת בלבד, ולא כעם. הוא רואה במדינת ישראל עוול קולוניאלי. על בסיס ההנחות האלו, אש"ף עד כה טען שהאופי הלאומי של מדינת ישראל הוא עניין פנימי של אזרחיה, והתנגד להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי.
ההתייחסות אל אברהם כאב קדום משותף, בהסכם עם האמירויות, מציגה גישה שונה בנוגע לשלושה מרכיבים לפחות: ראשית, ההתייחסות אל היהודים כעם ולא רק כדת; שנית, ההתייחסות ליהודים כצאצאי אברהם, שמוצאם ומולדתם במזרח התיכון; ושלישית, הבחירה להמשיג את ההסכמים של מדינות ערב עם מדינת ישראל כהסכמי אברהם, השואבים את השראתם מאב קדום משותף. כלומר, מדינת ישראל מייצגת במשתמע חלק ניכר מהיהודים, עד כדי כך שראוי לחתום עמה על הסכם המכונה על שם אבי היהודים, הנוצרים והמוסלמים.
במישור הקונקרטי עולה השאלה אם ייתכן שהסכם עתידי עם הפלסטינים יתייחס למסורות של הצדדים. לאיחוד האמירויות יש חשיבות כלכלית רבה, אך בשורה התחתונה זו מדינה מזרח תיכונית מרוחקת שהשפעתה על חיי היומיום בישראל תישאר מצומצמת גם אם יהיו יחסים ענפים בין המדינות. לעומת זאת, ברי לכול כי שינוי בעמדה הפלסטינית בנוגע לעם היהודי יכול להשפיע מאוד.
דרך אחת לעשות זאת היא כלילת ההסכם העתידי עם הפלסטינים תחת המטרייה של הסכמי אברהם. מבחינה מבנית הסכמי אברהם נוסדו על בסיס "הצהרת הסכמי אברהם" הכוללת אמירות ערכיות עקרוניות, ולאורה נחתמים כמה הסכמים מדיניים בין ישראל למדינות ערביות נפרדות. מה יכול לגרום לפלסטינים לרצות להצטרף להסכמים שעד כה הכירו במעמדה של מדינת ישראל ובזכויותיה אבל נמנעו מלהכיר במעמד הפלסטינים ובזכויותיהם? האם התקדים של מדינה ערבית שמביעה עמדה כזו כלפי האופי הלאומי של ישראל יקל על הפלסטינים לקבל אותה? או שמא הוא ירחיק אותם ממנה משום שההסכם מתעלם מהם ומהמחלוקת על ארץ ישראל, ירושלים והר הבית, ונערך על אף התנגדותם? כיצד תשפיע התייחסות חיובית למעמד הפלסטינים באחד מהסכמי אברהם הבאים? דרך אחרת היא לחתור להסכם עצמאי עם הפלסטינים שיתייחס למסורות של הצדדים.
הסכמי השלום הקודמים לא התייחסו אל המסורות של הצדדים, אולי בשל החשש שהעיסוק בסוגיות עומק זהותיות יוביל את המשא ומתן למבוי סתום. הגישה הליברלית־חילונית נמנעה מלעסוק באמונות ובערכים המסורתיים. ואולם, נראה שבאמצעות שימוש מדויק ומעמיק באוצר מילים מסורתי, באופן שמתחשב בכל הצדדים, אפשר דווקא להגיע להסכמות עמוקות. לאור הסכמי אברהם ראוי לשאול אם באמצעות המסורת היהודית והמסורת המוסלמית אפשר להתייחס למעמדם ולזכויותיהם של היהודים והפלסטינים, בייחוד כשנראה שהבחירה להימנע מעיסוק במסורות האלו הובילה למבוי הסתום במשא ומתן.
עפר זלצברג הוא מנהל תוכנית המזרח התיכון במכון הרברט קלמן להתמרת סכסוכים
