כבר התרגלנו לארוחות בפנסיון מלא. השלמנו עם שיעורי הזום. אפילו הפסקנו להתלונן על הכניסה הבלתי אפשרית למערכת מודל – אבל שום דבר לא הכין אותנו לתעמולת ארגון הבית שפוקדת לאחרונה את הרשת, ומציעה לאימהות ישראל הקורסות לבצע בביתן עוד פרויקטים יומרניים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
אייל ברקוביץ' ונבחרת ישראל: הדברים החשובים באמת
דרישה מהרשות השנייה: בדקו את ההפרות בתוכנית "הזמר במסכה"
לינקולן נגד דאגלס: כך התחילו העימותים הפוליטיים בארה"ב
מארי קונדו כבר יכולה לבצע חרקירי – היא מזמן אאוט. כעת השתלטו על הזירה שתי אמריקניות מנטפליקס שכל משפט שני שלהן הוא "הו מאי גאד". הן מסדרות בתים למפורסמים. הן יכולות לגרום לארגז נעליים להיראות נחשק יותר ממקדרימי בפרק הפתיחה של האנטומיה. ואם לא די בכך – עכשיו הן גם הגיעו לארץ. "השיטה החדשה לארגון הבית שכובשת את העולם", זעקו הפרומואים לכתבה ששודרה במוצ"ש בחדשות 12, ובה הכתב עובר בין מארגנות בתים למיניהן. הרף נעשה גבוה יותר ויותר: לסדר מדפים וספרים לפי צבעים, להחזיק בבית שלל קופסאות אחסון במבחר גדלים ולכנות את כל הפעולות האלה "עריכת בית". לא מדובר בניקוי סתיו עונתי, אלא בשגרת חיים יומיומית.
לא אשקר – זה יפה לעיניים. באמת. כמו שנעים להסתכל בחלון ראווה. כמו שנחמד לראות מגש סושי. אבל זה בדיוק העניין – שהחיים הם לא חלון ראווה ולא מגש סושי. ואם מחליטים שהשיטות האלה ראויות לשיווק טלוויזיוני, לפחות צריך להיות הגונים וקראו לילד בשמו המדעי הראוי: או.סי.די. ככה מכנים הפרעה טורדנית שמסגרתה אנשים מרגישים צורך לחזור על אותה פעולה שוב ושוב.
לא שלאנשים כאלה אין מקום בעולם. כל אחד והסטייה שלו, כן? יש אנשים שמכורים לשוקולד, יש אנשים שמכורים לספורט ויש אנשים שמכורים לסדר וניקיון. הבעיה מתחילה כשמתחילים להציב אותם בתור מודל לחיקוי, בתור הטרנד הבא והנכון, בתור משהו מגניב ולגיטימי, במקום להכיר בכך שזו התמכרות לכל דבר. ואי אפשר לדבר על התמכרות מבלי להתייחס להשלכות ולמחירים שלה.
כל הדיבורים על כך שסדר מרחיב את הלב ועושה טוב על הנשמה הם יפים וטובים, בהנחה שהסדר הוא שפוי ולא מנהל את החיים שלכם. כי אם את דופקת צרחה בכל פעם שהילד מחזיר את הצעצוע למדף עם הצבע הלא נכון, אז כל העסק הופך להיות קצת פחות מרחיב לב. ואם אין לך כוח עכשיו לצאת איתו החוצה לשחק כי הרגע סיימת למיין את המזווה בפעם האלף לפי קטגוריות, אז יוסטון – יש לך בעיה.
ומישהו צריך לעמוד מול כל יחצני הארגון המוגזם הזה, כמו שיוצאים נגד סטנדרטים מוגזמים של יופי או רזון, ולומר שלא – אין שום סיבה בעולם שהשיגעון הזה יהפוך ליעד לאומי עכשיו. אין שום טעם שכולנו נכלה את זמננו עכשיו במיון מצרכים לפי צבעים, רק כי מישהו החליט עכשיו שזה יפה ומצטלם טוב לאינסטגרם.
רוצים לדעת מה באמת אנשים צריכים בסגר הזה? הם צריכים איזו מבולגנת שתגיד להם שמה שהולך אצלם עכשיו בבית זה סבבה. שהם לא צריכים להרגיש כישלון רק כי לא הספיקו להעביר מגב בסוף היום, או להחזיר את הפליימוביל למקום שלו.
אולי הגיע הזמן להכניס קצת בלגן בריא בתוך אינפלציית הסדר ששוטפת את נטפליקס והרשתות החברתיות. אולי מה שהעולם באמת זקוק לו עכשיו זו שיטה שתלמד אנשים איך לחיות בשלום עם הפגמים שלהם. איך להיות רגועים גם כשהילד מקשקש קצת על הקיר. איך לא להתבאס כשהשידה שלהם נשרטת.
כל כך הרבה אנשים ברשת מטיפים לשלמות בלתי אפשרית. מתי כבר יצוץ הגורו ברשת שיסחוף אחריו אנשים בבינוניותו? שיסביר להם שבית יפה זה בית מסודר דיו, לא בית שהפך למוזיאון. שיאמר להם שההרגלים שלהם ראויים. שבחיים שלנו גם יש מקום לצעצוע סורר, לעקבות בוץ של ילדים במרפסת, ללכלוך זמני, לצלחת זנוחה בכיור. שגם ברישול ובבלגן יש יופי.
