כשפרצה מלחמת יום כיפור הייתי ילד בן תשע. יום אחד, כשחזרתי מבית הספר, ראיתי את אמא שלי יושבת ובוכה ליד שולחן המטבח, ולצידה שתי שכנות שמנסות לנחם אותה. התברר שאחיה של אמא, הדוד דב, שברח מן הבית ברומניה אחרי הקמת המדינה והסתנן לאוניית עולים לארץ כשרק שקית התפילין שלו איתו, נהרג במלחמה. אבא היה גם הוא מגויס, ואותי, הילד שלא כל כך הבין את עוצמת האסון, שלחו להביא את הבשורה המרה לדודים שגרו בסמוך.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
די למושלמים: כשסטייה פרטית הופכת למודל לחיקוי
צו פיוס בליכוד: מה עומד מאחורי האסטרטגיה החדשה?
דרישה מהרשות השנייה: בדקו את ההפרות בתוכנית "הזמר במסכה"
הרבה שנים הדחקתי את התמונה הזו, והיא חזרה אלי אתמול, במלוא עוצמתה, כשצפיתי בפרק הפתיחה הכפול של הסידרה "שעת נעילה". הרבה שנים מדברים בישראל על מלחמת יום כיפור כטראומה בה' הידיעה של ההיסטוריה הישראלית, ונדמה שהצעירים שלא חוו אותה לא בהכרח מבינים מדוע. הרי בסופו של דבר ניצחנו ניצחון מזהיר; מלחמה שהתחילה אמנם בהפתעה מוחלטת הסתיימה, כעבור 18 יום, כשצה"ל מתמקם 100 ק"מ מקהיר וכ-80 ק"מ מדמשק. באקדמיות צבאיות ברחבי העולם לומדים כמה מן הקרבות החשובים של המלחמה כמודלים מבריקים של אסטרטגיה צבאית.
אבל בישראל עצמה יצרה המלחמה שבר שלא התאחה עד היום. הכעס על מחדלי ההנהגה – שלמרות כל איתותי האזהרה לא פתחה במלחמת מנע, ואפילו לא טרחה לגייס את כוחות המילואים – גרם למותו של המרכז הישראלי שהיה מרוכז סביב תנועת העבודה לגווניה. האליטה החילונית פנתה שמאלה, בטענה שהממסד כשל בחוסר ההיענות ליוזמת השלום שקדמה למלחמה, והאליטה הדתית פנתה ימינה, בטענה שהבעיה נבעה מהיעדר שורש אמוני. זאת, למרות שבפועל תוצאות המלחמה דווקא החלו את עידן ההכרה בישראל. העובדה שישראל ניצחה באופן מזהיר למרות ההפתעה גרמה למדינות ערב להכיר בכך שלא יוכלו לנצח את ישראל בתוקפנות ישירה. חלקן פנו לשיתוף פעולה כזה או אחר, ואחרות הסתפקו במימון שיטת הפעולה החדשה, הטרור, אבל מלחמות קונבנציונליות בין מדינות לא ידענו מאז (שתי מלחמות לבנון כוונו במהותן נגד הטרור של אש"ף ושל חיזבאללה, בהתאמה, גם אם בפועל הייתה בהן מעורבות סורית, ובכל מקרה היוזמה בשתיהן הייתה של ישראל).
"שעת נעילה" פותחת לנו שער, ובעיקר לדור שלא ידע את גולדה ודיין, להבין מדוע הייתה המלחמה הזו טראומה כל כך קשה. השאננות והיהירות לא התבטאו רק בחוסר תגובה מתאימה לאיתותי האזהרה של הימים האחרונים. הוא התבטא גם בכל רמות הצבא: בחוסר מוכנות לאפשרות של תקיפה גם בבסיסים הכי חשובים, כמו מוצב החרמון; בימ"חים לא מספיק מצוידים, במפקדים שחשבו שניצחון זה עניין של זבנג וגמרנו, ממש כמו במלחמת ששת הימים. התוצאה הייתה שב-18 ימי המלחמה לא הושג רק ניצחון צבאי מזהיר, אלא גם נהרגו כ-2600 חיילים, מספר שווה ערך למוות של 8000 חיילים בישראל של היום.
למעשה, שכבות גיל שלמות איבדו את מיטב בניהן. העיתונאי רינו צרור, בן לאותה קבוצת גיל, מנה השבוע בשידור מצמרר את חבריו האישיים שנהרגו בימי המלחמה השונים. רבים מהלוחמים חזרו הלומי קרב מהמראות הקשים שחוו. חלקם נושאים את מוראות המלחמה בגופם ובנפשם עד עצם היום הזה. עכשיו הטראומה ברורה?
חלק מהביקורות על הסידרה דיברו השבוע על השטחיות של הדמויות. אני מודה שלא השגחתי בכך במהלך הצפייה, וגם אחרי שקראתי את ההתרשמות הזו, היא לא ממש מטרידה אותי. כי סדרה כמו "שעת נעילה" אי אפשר לשפוט במונחים של עוד סדרת דרמה שאמורה להעמיק בנפשן של הדמויות. מבחינתי, מטרתה היא אחת: לשחזר בפנינו את אווירת הימים ההם, מנקודת מבטם של לוחמי השטח, ולא של הגנרלים והפוליטיקאים, שהמשיכו במלחמות האגו שלהם כדבר יום ביומו. את זה היא עושה מצוין, ועל הדרך מעניקה לנו עוד שירות חשוב: להזכיר לכולנו עד כמה מלחמה בכלל, ולא רק המלחמה ההיא, היא עניין נורא. לוחמים מתחנכים לא פעם לראות בקרבות את ההגשמה האולטימטיבית של אימוניהם, אולי אפילו של גבריותם. אפילו הוגה רגיש כמו הרב קוק כתב פעם בהתרוממות רוח: "כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח".
תצלומי התקריב של "שעת נעילה", כמו אלפי סרטי מלחמה קודמים אבל הפעם משלנו, מראים לנו עד כמה המלחמה היא זוועתית; הופכת את גופם ונפשם של בני אדם, ואת כל חלומותיהם, לעיסה דביקה וחסרת משמעות, בשירותם של שליטים רודפי כח. כמו שכתב חנוך לוין בשיר הגאוני 'שחמט': "חייל לבן מכה חייל שחור…בכי בחדרים ובגנים שתיקה, המלך משחק עם המלכה". אכן, מול שליטים שכאלה אין מנוס גם להשיב מלחמה באותה הדרך. אבל ככל האפשר, ממש עד קצה היכולת האנושית, ראוי לנסות ולהימנע מהגעה לרגע הזה.
אנשי "כאן 11" עשו הכל, בצדק גמור, כדי לשוות ל"שעת נעילה" ניחוח של אירוע חברתי ותרבותי, הרבה יותר מעוד סידרת דרמה. ההחלטה הנכונה ביותר בהקשר הזה הייתה ללוות כל אחד מפרקי הסידרה בדיון אולפני, שמעניק לה את ההקשר האותנטי: שזו אכן לא עוד סידרת דרמה בדיונית, ומאחוריה עומדים אנשים בשר ודם. כולל הסיפור, ששום תסריטאי לא יכול היה להמציא, על קצין המודיעין שנתקע במוצב החרמון, ומת מפחד שייפול בשבי כי בזיכרונו הצילומי המופלא אגורים כל כך הרבה סודות צבאיים. תחפשו בגוגל את הערך עמוס לוינברג ותמצאו את כל הסיפור. הם עשו נכון גם כשהביאו את לאולפן את ההתמודדות הנשית עם מוראות המלחמה. וכשרות דולורס וייס שרה את 'משירי ארץ אהבתי' בעיבוד מיוחד שנתן לשיר הזה אופי של קינה, אני פשוט זלגתי.
ועוד הערה לסיום: אחרי טהרן, מנאייכ ושעת נעילה אני מקווה שלא נשארו עוד הרבה אנשים שלא מבינים למה צריך שידור ציבורי.
