בעקבות הרצחן שלשום של שתי נשים בידי בני זוגן – בחיפה ובבאר שבע – עלה שוב לכותרות הנושא הכאוב והמזעזע של אלימות רצחנית נגד נשים. גם עודד בן עמי ב"שש" ייחד אתמול לעניין אייטם ארוך ומשמעותי, כולל הקראת שמות הנרצחות בטון ומיתוג של יום הזיכרון, וטוב עשה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: בין קודש לחולי: החרדים ואנחנו – על פי תהום?
– המבקר קבע שישראל לא ערוכה לאיום כימי – שאינו קיים
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"
אלא שהייתה בעיה אחת בדיון הזה, שבמסגרתו גם רואיינה לילי בן עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, שנרצחה אף היא על-ידי בן זוגה לפני כשנה: לא הוזכרה בו במילה אחת או אפילו ברמז השתייכותן המגזרית של הנרצחות או הרוצחים. עודד בן עמי לא לבד; מטעמי פוליטקלי-קורקט כמעט כל כלי התקשורת מתעלמים לחלוטין מהשיעור הגבוה להדהים של נשים ערביות ברשימה הכואבת של הנרצחות. מי שכן שם את האצבע על העניין הוא דווקא חבר כנסת ערבי, אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת, שבדיון בכנסת אמר כי 13 מתוך 19 הנשים שנרצחו השנה בידי בעליהן היו ערביות. בכדי לוודא את הנתון התקשרתי אליו והוא אכן אישר זאת. ברשימה שהקריא בן עמי היה ניתן לזהות בוודאות שמות של 11 נרצחות ערביות. כך או כך, מדובר באחוזים גבוהים מאוד – בין 60 לכמעט 70 אחוז מהנרצחות שייכות למגזר הערבי, ששיעורו באוכלוסייה הינו כעשרים אחוזים בלבד.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשהמגזר החרדי מפר את הוראות הבריאות בקשר לנגיף הקורונה, אין לתקשורת – בין השאר גם לכותב שורות אלה – שום בעיה לכתוב טורים ומאמרים נוקבים ולגעת בבעיה בלי כחל ושרק, ובמילים חריפות. מדוע בכל הקשור לרצח נשים, וכשמתברר מעל לכל ספק מהנתונים שהמגזר הבעייתי ביותר הוא הערבי, פתאום ישנה דממה תקשורתית כמעט מוחלטת? הצבעה על בעיה מוכחת אינה גזענות, לא הטלת סטיגמה בציבור שלם ובטח לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. ברור מהנתונים כי אישה ערביה נמצאת בסיכון מוגבר לרצח, ומישהו צריך לדאוג לה כדי שהדבר לא יקרה. החברה הישראלית צריכה להגן עליה בדיוק כמו על כל אזרח אחר, וטאטוא הנתונים מתחת לשטיח לא מועיל לחברה הערבית, רק מנציח את הבעיה. ברור שגם יהודים רוצחים, אם מישהו צריך את ההבהרה הזו. אבל 13 מתוך 19 נשים שנרצחו השנה בידי בני זוגן הגיעו מהחברה הערבית-ישראלית. צריך לדבר על זה, לפתור את זה, להציל גם את האישה הערבייה הבאה מרצח.
