פעם לעגבניות היה טעם, עד שמישהו החליט לנפח אותן. מדפי הירקות התמלאו בעגבניות ענקיות וסרות טעם, בצבע אדום בהיר. אף שהן היו רק קצת פחות טעימות מקלקר, הצרכנים עיקמו את האף, ולכן התחילו המרכולים למכור לצד העגבניות הנפוחות את עגבניות השרי: אותה כמות טעם, מרוכזת בעגבנייה זעירה. נזכרתי בזה לא בגלל חיבתי להיסטוריה של הסלט, אלא בגלל חיבתי לחתונות, ובייחוד לסוג מסוים שלהן: לחתונות שרי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בנאומים נרגשים ותככים פוליטיים: נפתח הקונגרס הציוני ה-38
– לא מה שחשבתם: הפייקים הכי נפוצים בעולם ההשקעות
– משפחת גולדנברג ממושב גמזו: "תמיד ידעתי שאתחתן עם בחור ישראלי"
כששואלים אותי אילו דברים טובים נוכל לקחת מתקופת הקורונה להמשך חיינו, אני מוצא רק שלושה: אספות הורים בזום, הקפות קצרות בשמחת תורה וחתונות קטנות. החתונות הן הפריט הכי חשוב ברשימה הזו. השתתפתי בכמה חתונות קטנות בתקופת המגפה, כעורך חופה או כאורח בה. התחושה שלי לא הייתה ששווה לשלם את המחיר הזה תמורת בריאות הציבור, אלא שאין כאן שום מחיר. מבחינה מהותית, החתונות הללו לא היו קטנות יותר, אלא מרוכזות יותר: אותה כמות שמחה, שמתחלקת על פחות אנשים. כאמור, חתונות שרי. לחתונות הללו מזמינים רק מי שבאמת שמח לבוא. אין בהן אורחים שמזמינים רק כי לא נעים לך מהם ושמגיעים רק כי לא נעים להם ממך. נמצאים בחתונה רק בני המשפחה וידידים אוהבים ואהובים, והשמחה והאהבה מהדהדות מלב אל לב ומִפנים אל פנים.
הלוואי שנצליח גם אחרי הקורונה לשמר את החתונות הללו. אני לא ממליץ, כמובן, על כל המגבלות החמורות של שיא תקופת המגפה, שהן באמת מכבידות. בהתחשב במשפחות הגדולות שלנו, קשה מאוד להסתפק בעשרים אורחים. יש גם מחקר אמריקני שמסתייג מחתונות קטנות מאוד. החוקרים גלינה רודס וסקוט סטנלי גילו שבני זוג שהזמינו אורחים רבים לחתונתם נהנו בממוצע מנישואין מאושרים יותר. החוקרים שיערו שאם יש רק עדים מעטים להצהרת הנאמנות של בני הזוג בטקס הנישואין, זה עלול להחליש את מחויבותם זה לזה. ובכל זאת, אני לא חושב שזוגות שמתחתנים היום בישראל צריכים לדאוג. חתונה אמריקנית עם טקס נוצרי ממילא שונה מאוד מחתונה ישראלית שבה חופה יהודית. מנגנוני הנאמנות והמחויבות שלנו עובדים אחרת. על כך נוסיף שגם אם טוב שיהיו עדים רבים לחופה, בתקופת הקורונה אפשר לספור בהקשר הזה גם את כל הצופים הרבים בזום.
השאלה היא איך ננהג כשנחזור לשגרה. כדאי לזכור שכאשר רודס וסטנלי המליצו על חתונה גדולה, הם דיברו על אירוע שבישראל נחשב חתונה קטנה: מאה וחמישים אורחים. לא צריך אלף. אגב, שני חוקרים אחרים, אנדרו פרנסיס והוגו מיאלון, גילו שאין שום קשר בין עלות החתונה לאיכות חיי הנישואין. לחתונה מפוארת ויקרה יש מחיר גבוה, אבל ערך נמוך.
כבר מזמן שמתי לב שהשמחות הכי נעימות והכי מרגשות הן בריתות. ברית מילה היא גם אירוע מרגש מאוד מעצם טיבו, כשאנחנו חותמים את ברית ה' בבשרנו, וגם אירוע מיוחד מבחינת הנוכחים בו. ההתראה הקצרה אינה מאפשרת לערוך אירוע ענק עם אורות מהבהבים ואלף אורחים, ולכן מזמינים רק חברים קרובים וקרובים מחוברים, שכולם שמחים ומתרגשים להשתתף באירוע המיוחד הזה. הקורונה אילצה אותנו להעתיק את הדגם הזה גם לשמחות אחרות, וזה לא רע בכלל.
בואו נדבר גם על הבר־מצוות. אירועי הבר־מצווש והבת־מצווש שלנו חרגו מזמן מגבולות הטעם הטוב, ולפעמים גם מגבולות הטעם הרע. אני תמיד מתכווץ באירועים הללו, כשמוזיקת תופים דופקת בראשם של מאות האורחים, והדי־ג'יי צורח: "קבלו את כוכב הערב!". אני שואל את עצמי באיזה מובן נער שעוד לא השיג שום דבר משמעותי בחייו ראוי להיות "כוכב הערב", ואיך כל זה קשור לקבלת עול מצוות. חתונות ענקיות הן מוגזמות; חגיגות בר־מצווה ענקיות הן מזיקות. הן משדרות לנער ולנערה את ההפך הגמור ממה שהתורה רוצה למסור להם, בשלב הזה של חייהם. במקום ענווה ומחויבות הם עלולים ללמוד גאווה ואנוכיות. אירועי מצוות קטנים ומאופקים הם גם מועילים יותר, גם מרגשים יותר וגם משמעותיים יותר.
לא כדאי לדחות אירועי שמחה בתקופת הקורונה. מגיע לכם לשמוח בימים האלה, וטוב להביא קצת שמחה גם לחייהם של אחרים. את החתונות המיוחדות שמתקיימות בימים האלה אנשים יזכרו גם בעוד הרבה שנים. הלוואי שיזכרו גם כמה טוב היה להשתתף בחתונת שרי אינטימית, כאשר אף אורח לא סוחב איתו לחופה צלחת עמוסה מהבופה. בחתונות הללו הלב עובד יותר מאשר הפה. בזמן חופות השרי כל פה שוקט, כל עין לחה וכל לב נרגש. בזמן המגפה למדתי שאירועים קטנים הם ברכה גדולה.
