רעש המדפסת הפר את שלוות הצהריים בבית משפחת בודה. לא שיש לנו שלוות צהריים בבית, זו פחות או יותר השעה שבה אני תופסת ג'ננה על הבנים אחרי שאני מגלה במשו"ב שהם הבריזו משיעור. מדהים איך אתר שומם וחסר חן הפך בתוך סגר אחד לתוכנת ריגול מוצלחת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "תמיד נהיה מקום בטוח ליהודים": אלבניה מצטרפת למאבק באנטישמיות
– בעזה מאותתים לישראל: השקט עומד להסתיים
– הזקנים שבינינו: הקורונה העלתה את המודעות לאוכלוסייה המבוגרת
אבל היה איזה רגע של שלווה, יותר בכיוון של רגעון, שבו הבית נהנה משקט יחסי, ובשנייה אחת הוא התחלף בטפיפות רגליהן היחפות של איה ושל חברה שלה, שנעו במהירות לכיוון המדפסת ואחזו את הדפים בהתרגשות. על הדפים היו פתקים שהבן הגדול הכין עבורן: "הנכן מוזמנות לקייטנת קריאה וכתיבה".
רק שתהיו בעניינים – הילדות בכיתה א'. מה שלא מפריע להן להסתובב מבית לבית ולפזר הבטחות שווא לילדות שקטנות מהן בשנה. האמהות, אגב, משתפות פעולה. בימים טרופים אלה אין מקום לבררנות. כל גורם שמוציא לך ילד מהבית לכמה שעות והוא בעל דופק ולא חשוד בפלילים מתקבל בברכה. אבל הילדות סירבו לבוא. הקייטנה לא נשמעה להן מלהיבה במיוחד.
איה והחברה חזרו הביתה מובסות. הן התיישבו על המזרנים המיותמים שפרשׂו בחדר ונותרו ללא דורש. זה היה קורע לב. הן כל כך רצו להנהיג. אפילו עלו על סרבלים דומים כדי להיראות כמו תאומות. המדבקות שתכננו להדביק על דש חולצתן התפזרו בחדר עם משב המאוורר, כמעט כמו הציפיות שלהן שנגוזו ברוח.
"אולי נשנה את הנושא של הקייטנה?" הציעה איה. "אז איזו קייטנה נעשה?" שאלה החברה. איה העיפה מבט לעבר כלוב השרקנים החדשים שקנינו לה ליום ההולדת. עוד קטסטרופה שייכתב עליה בספר המחדלים של המשפחה.
שוב המדפסת חזרה להרעיש. שוב יצאו הזמנות, הפעם לקייטנת השרקנים החדשה. "מה עושים בקייטנת שרקנים?" שאלו הילדות בחשדנות. "המממ", גמגמה איה, "לומדים על חיות". "וגם מאכילים אותן", הצטרפה החברה. אבל גם השרקנים לא היו מספיק אטרקטיביים. הילדות גילו אדישות מופלאה.
"נכון, לא נכון – חַַַרטטו בביטחון", ניסה האח הגדול והמנוסה לסייע. אבל הבעיה לא הייתה ביכולת החרטוט שלהן. רק ילדות עם ביטחון עצמי מופרז ילכו לשווק קייטנת קריאה לפני שלמדו בכלל לקרוא, ויחליפו נושא מהרגע להרגע בלי שום סילבוס. בחרטוט הן מבינות. אז איפה הכשל?
לא מזמן קראתי במגזין אפוק על הקרב שהתרחש בשנת 1944 בין ארצות־הברית ליפן באי סאיפאן שבאוקיינוס השקט. כאשר פטרולים של חיל הנחתים האמריקני התקרבו לחלק הצפוני של האי הם גילו מחזה מוזר: על ראש הצוק עמד נחת אמריקני בודד כשהוא מוקף בחיילים יפנים ומחלק להם פקודות. באותו יום 800 חיילים פרקו את נשקם והפסיקו להילחם.
לחייל ההוא קראו גאי גבלדון, צעיר ממוצא מקסיקני שבנעוריו התגורר אצל משפחה ממוצא יפני ונחשף לשפה ולמנהגים שלה. התברר שהיו מספר התרחשויות שבהן הצליח לשדל חיילים יפנים ליפול כשבויים, למרות שלפי קוד הלחימה שלהם כניעה היא פחדנות ויש להילחם עד מוות. לאחר התחקיר סיפר כיצד הצליח לשכנע את החיילים היפנים. הוא התחיל עם קבוצה קטנה, הציע להם סיגריות והצהיר כי הוא מביא להם מסר מגנרל הולנד סמית', שהוא השוגון (המצביא העליון במונחים יפניים), על כך שהוא הורה לצבא האמריקני להציע מקלט בטוח לכל אלו ששרדו את הקרב של אתמול. הוא חזר והבהיר כמה הגנרל מעריך את אומץ הלב שלהם בקרב. הוא דיבר בשפתם והבטיח שאין בכניעה שום בושה ושהם יזכו ליחס הוגן מצד האמריקנים.
זה עבד. ליפנים לא היה מושג מי זה גנרל סמית’, אבל המילה "שוגון" השפיעה עליהם עמוקות. גבלדון הבין שעליו לנטרל את תחושת התבוסה שלהם. בזה אחר זה זרמו למרגלות הצוק עוד ועוד חיילים והתיישבו מולו. "הם לא נראו מובסים, הם נראו גאים ורציניים", סיפר הנחת.
בתוך החדר מצאתי את איה והחברה יושבות בחוסר מעש. הן לא הבינו למה אף ילדה לא מגלה עניין בקייטנה שלהן. בגיל שש הן נאלצות להתמודד בפעם הראשונה עם כישלון שיווקי, והשיעור שהן עוברות עכשיו הוא לא פחות חשוב מכל שיעורי הזום או המשימות שהן מקבלות במודל. זה שיעור ביזמות. בשאלה איך למקד מסרים. דרך קייטנה אחת כושלת הן לומדות את הטכניקה שתשמש אותן בכל ריאיון עבודה, בכל פיץ' ובכל שיחת שכנוע.
הושבתי את הילדות. הסברתי להן שכדי שהקייטנה תהיה אטרקטיבית הן צריכות לחשוב על מה שמעניין את הלקוחות, להלן הילדות, ולא על מה שמעניין אותן. "תדברו בשפה שהן מבינות. תחשבו על משהו שבטוח ילהיב אותן".
השארתי אותן לבד בחדר עם דלת חצי פתוחה והצצתי דרך החריץ. ראיתי איך הן מכווצות את גבותיהן במחשבה, איך גלגלי הדמיון רצים בתוך ראשן. בתוך דקות ספורות שוב חזרה המדפסת להרעיש. חצי שעה לאחר מכן כבר ישבו בחדר ארבע בנות שקטנות מהן בשנה וחיכו בקוצר רוח לפתיחתה של קייטנת הסליים.
