מי שקורא אותי כבר שנים יודע שסדר עושה לי טוב. גם במישור הפיזי וגם במישור הפנימי. עברתם איתי את תקופת המשבר המשפחתי ביום שנכנס הספר "סוד הקסם היפני" לחיינו. היום כשכל מבודד צופה בסדרות נטפליקס על סידור הבית, אני חשה עצמי חלוצה. מאז עברו כמה שנים טובות, הסדר חזר למקומו הנוח בואכה פסח, ולמעט החלפת עונות בבגדים לא ממש התעסקתי עם העניין. ואז הגיע הסגר השני. בסגר הראשון הייתי במצב הישרדותי, החיים ניהלו אותי ולא הפוך. הפעם זה היה שונה. אולי כי הפעם אני לא באמת מאמינה שזה אי פעם ייגמר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– משפחה אחת: קליפ חדש יאחד את העולם במאבק בקורונה
– חמישה דברים שלא ידעתם על שימפנזים
– ממורה למחזר: שינוי התודעה שאנשי החינוך צריכים לעשות
לפני בערך חודש פתחתי את המגירה "של אמא" באמבטיה, שם מצאתי ארבע גומיות ורודות שעליהן שערות, בחלקן גם כינים, מוצץ שהוסתר מהקטנה וקיסם אוזניים שאני בספק אם הוא חדש. פרץ משפטים מכילים ומעצימים יצאו לי מהפה. בעודי "מברכת" את כולם בברכת ההורים הידועה: "אמן שהילדים שלכם יעשו לכם את אותו הדבר", החלטתי שזה נגמר – הכאוס החיצוני מספיק מטורף ולחלוטין לא בשליטתי, והכאוס הנפשי תלוי ביותר מדי גורמים, אבל בבלגן הזה אני יכולה לשלוט.
כמו בכל תהליך עמוק במאה ה־21, הייתי זקוקה לשני דברים: האשטאג ועוקבים. אחרת איך נגיע ליעד בלי להישבר? אז השטאגתי "סדר בסגר", ויצאתי לדרך. ישבתי והכנתי תוכנית פעולה. איך אני עוברת מחלקים קלים למיון (נגיד, ארון התרופות) לחלקים קשים ורגשיים יותר (איך אפרד מהמלחייה היפה שקניתי לפני 200 שנה בטולמנס בצורת עכברים שסתומה ממלח וחלודה מבפנים? היא מזכירה לי את תקופת השבע־ברכות).
שלושת השבועות הראשונים של הפרויקט היו ברכה. ברכה. הקדשתי לזה בין חצי שעה לשעה ביום, ולא משנה מה – זה נעשה. אם קמתי לפני כולם זה היה קורה בבוקר, אם לא הספקתי זה נעשה אחרי שכולם ישנים, ואם כבר רציתי מעט שקט פשוט עשיתי את זה ככה. מה שנקרא, "מעל הראש של הילדים". חמישתם מתעופפים מעליי ואני יושבת על הרצפה – אחרי שליקטתי את כלללל המגבווותתתת מכללללל הארונות – ממיינת.
זה נתן לי כמה דברים: קודם כול משמעות, משהו שהוא שלי ושהוא מתקדם ושהוא עושה לי טוב בטווח הקרוב. עוגן יומי, משהו שאני צריכה לחכות לו ביום. לא רק לעבוד כזומה (תומכת זום, המקבילה של דולה), כטבחית וכמכבסה שפתוחה 24/7. זה נתן לי גם אדרנלין. אני מאלו שעובדות ברבאק – לתקתק מיון של הספרייה בשעה אחרי שהורדתי את כל הספרים והחזרתי רק את אלו שאני אוהבת (אוקיי אני מודה, בספרים זה היה כמעט כולם, הרי איך אפשר לזרוק את הקלאסיקה של המגזר שלנו "ספר לדוגמא", אותו ספר תכול עם דוגמאות הכיפות הנהדרות).
שני אויבים צפויים היו לתהליך: הילדים והוא. הוא, כיוון שהקים פה את "בית העדות והזיכרון לחולצות מחוררות אך נעימות". לטענתו מדובר בתהליכים אקולוגיים ארוכי שנים, שבעזרת התמדה ושחיקה מביאים את החולצה לאיזון העדין שבין בד נעים למתפורר. הוא גם ניהל מו"מ אודות ניירת ותעודות אחריות של מוצרים שכבר מזמן אינם איתנו עוד, וכמובן נשכב על הגדר בבואי להשליך חלק מהכבלים ומהמטענים וצעק – "אם המטען של הנוקיה משנת 2002 הולך, אני הולך איתו". לא התווכחתי, למי יש כוח לעוד מלחמות. נשמתי ופשוט ריכזתי את כל חפצי המריבה בארגז, הנחתי אותו יפה־יפה לצד ארגז "חבל אלה אחלה מגבות ומצעים לקמפינג" והתפללתי שהוא לא ימצא את שניהם לעולם.
העניין הבא היה הילדים. תקשיבו שנייה, הם גדלו. זה קטע, פעם הייתי נכנסת לחדרים שלהם ועושה מה שאני רוצה. שנאמר: כאן גרים בכיף – מי שמשלמים משכנתה. אבל הם גדלו ויש להם דעה. הקטנות מישירות מבט ובמצח נחושה מודיעות שברור שהן חייבות את שלושת מחקי חדי הקרן האלו, ושאלו המחקים הכי חשובים להן בחיים – כשאני ברגע זה הוצאתי אותם לראשונה מעטיפת מתנה שנמצאה זרוקה בתחתית ארון השמלות. אני נוזפת במתבגרת שתשליך את חמשת'לפים המגנטים שהיא צברה במאות הבת־מצוות שהיו בימים שבהם היינו מתלבשים למקומות, והיא אומרת שאם כבר לפנות מקום, למה לא להשליך את כל הברכות שהיא קיבלה לבת־מצווה שלה מכל מיני חברים שלי שהיא לא מכירה. ותידום אמא.
פרויקט, קחו על עצמכם פרויקט. יומי. מושג. קצר. מוגדר בזמן.
הצלחות קטנות ותחושת הצלחה. זה מה שאני צריכה כרגע. קיצר, הבית מסודר. המלצות לסדרה טובה בנטפליקס, מישהו? אבל לא על סידור בתים.
