לפני כמה שבועות, בימי בין הסגרים, הגעתי למרכז הצעירים באפרת, להקרין את הסרט החדש שלי בפני קהל מצומצם שישב בקפסולות, עם מסכות, באוויר הפתוח, עם מרחקים זהירים בין כיסא לכיסא. פששש, איך הכול מוזר בתקופה הזאת, אפילו לראות סרט כמו שצריך אי אפשר. בכל מקרה, הסרט החדש שלי הוא בעצם סיפור מסע שלי, לאומן, לקברו של רבי נחמן, אהוב ליבי. זה סרט אישי מאוד, ואינטימי מאוד, הוא נפתח בסצנה קצת קשה, שצילמתי בבית החולים בילינסון לפני ארבע וחצי שנים, כששירה ואני עברנו לידה שקטה בחודש השישי להיריון. זאת היתה חוויה מצלקת ורעה ששינתה לי את החיים לגמרי, והיא גם גרמה לרבי נחמן להיכנס לי ללב. רק אחרי האסון שעברנו הצלחתי להתחבר לאיש הזה, לרעיונות המבריקים שלו וללב הרך שלו. עד אז לא הבנתי אותו, ומאז שאיבדנו את העובר שלנו, רבי נחמן הולך איתי יד ביד, כל החיים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השיעור לחיים שלמדתי מהרב עובדיה יוסף זצ"ל
– לא מה שחשבתם: הפייקים הכי נפוצים בעולם ההשקעות
– מודל נשי מנצח: מנהיגות מקומיות מצליחות היכן שכולם כשלו
ההקרנה הייתה מוצלחת ומרגשת. תמיד בהקרנות אני עומד בצד ומסתכל על האנשים שצופים בסרט שלי, אני אוהב לראות אותם צוחקים, בוכים, משתעממים, אני מנסה לראות מתי הם במתח, מתי הם שולפים את הטלפון, מתי הם מאושרים. זאת הייתה הקרנה טובה, הקהל הגיע פתוח, והסרט הזה מתאים למי שהלב שלו פתוח. בסוף ההקרנה ניגשו אליי כמה אנשים לדבר איתי על הסרט. יש במאים שמתבאסים על השיחות הקטנות האלה, אבל אני אוהב אותן, אני אוהב אנשים. מישהו אחד סיפר לי שגם הוא ברסלבר ושלדעתו הסרט מפספס נקודה חשובה, ומישהי אחרת ניגשה אליי ואמרה לי שבעלה תמיד טס לאומן, והיא משתגעת מזה, ועכשיו סוף סוף היא מבינה מה הולך שם. בקיצור, כמה אנשים דיברו איתי, ובזמן שהם דיברו איתי, ראיתי שיש עוד זוג בצד, שמחכה לדבר איתי בסוף אחרי שכולם הולכים. אוקיי.
* * *
אחרי כמה דקות כולם הלכו הביתה, ואני נשארתי שם עם המארגנים שקיפלו את כל הכיסאות, ועם שני בני הזוג האלה, שניגשו אליי בחשש ובאיטיות. הוא היה ג'ינג'י כזה, חמוד, עם זקן, והיא הייתה דתייה כזאת, עם מטפחת גדולה על הראש. חיכיתי שהם יגידו משהו, אבל הם לא אמרו כלום, אז אני אמרתי, אהלן, והאישה אמרה, היי, רציתי להגיד לך תודה על הסרט, וגם, רציתי, כלומר, גם אני עברתי לידה שקטה, בהיריון הראשון שלנו, יש לי עכשיו ברוך השם שישה ילדים, אבל גם אני עברתי את זה, וכשהיא אמרה את זה היא פתאום התחילה לבכות, לבכות ממש, ככה, על הדשא הסינתטי, באוויר הפתוח, עם המסכה על האף. ובעלה המתוק שעמד לידה הניח לה יד על הגב, והאישה אמרה, אני מצטערת, ואני אמרתי, וואי הכול בסדר, והאישה אמרה, זה מטורף, שגם אחרי שיש ילדים, וגם אחרי שהחיים ממשיכים, זה עדיין זיכרון כזה, כל כך קשה, ואני אמרתי, כן, והתחלתי גם לבכות, כשאני בוכה אני קודם בוכה בפנים, ורק אחר כך מבחוץ, זה מה שקרה לי, בכיתי מבפנים, עדיין לא בחוץ, והאישה אמרה, זהו, רק רציתי להגיד לך תודה שאתה מדבר על זה ככה, אני לא מדברת על זה בכלל, גם עם אמא שלי אני לא מדברת על זה, וגם עם החברות שלי, וזה כזה מטומטם, לא לדבר על זה, ואני אמרתי, יכול להיות שזה היה נכון לך אז, ושעכשיו את מרגישה אחרת, אל תהיי קשה עם עצמך, והאישה אמרה, כן אבל זה מטורף שלא מדברים על זה, זה מטורף כמה אנרגיות השקעתי בלהסתיר את זה, ואני אמרתי, כן, אנשים חושבים שזאת אשמתם, למרות שזאת לא אשמתם, גם אני הרגשתי שזו אשמתי, והאישה אמרה, אני עדיין מרגישה ככה.
* * *
בקיצור, ככה דיברנו, כמה דקות, לא הרבה, ובסוף הם הלכו משם, בוכים, ואני ניגשתי למארגנים של האירוע, ואמרתי להם תודה על הכול, ונמלטתי לאוטו שלי, וסגרתי את הדלת, והתחלתי לבכות גם, הפעם מבחוץ. זה טוב לבכות, זה תמיד בריא, גם רבי נחמן אמר שזה טוב לבכות, כי בכי מייצר עוד עיניים בעולם, כתבתי על זה פעם, מאז שקראתי את התורה הזאת של רבי נחמן, אני בוכה בלי לבלום את עצמי, אני נותן לבכי להיות, וגם אז, באוטו, בכיתי ככה. אני לא יודע למה בכיתי, נראה לי שבכיתי על מה ששירה ואני עברנו, ובכיתי גם על מה שהזוג המתוק הזה עבר, ובכיתי גם על כל הזוגות שעברו דברים כאלה, ועל כל הזוגות שיעברו דברים כאלה, כי יש דברים כאלה בעולם, הם קורים להמון אנשים, כל הזמן, לידות שקטות, דופק שנפסק, הפלות יזומות, שלישיות שהופכות לשניים. יש סיפורים כאלה, בכל מקום, כל הזמן, אלה החיים, ככה העולם, וגם על זה בכיתי, נראה לי.
* * *
זהו, זה הסיפור שלי, שיחה קצרצרה עם אישה זרה באוויר הקר של גוש עציון, ובכי מנוזל באוטו. זה הסיפור. חודש אוקטובר הוא חודש המודעות ללידות שקטות, אני לא יודע מה זה אומר, "חודש המודעות", אבל עובדה שבזכותו נזכרתי במפגש ההוא שהיה לי, ובזכותו החלטתי לכתוב את הטור שלי על הלידה השקטה שעברנו, ועל הלידה השקטה שהזוג הזה עבר. אני כותב את הטור הזה כדי שכל הקוראות והקוראים שלי ידעו שאני לא מתבייש במה שעברנו, זה קורה להרבה מאוד זוגות, כל הזמן, זה חלק מהחיים, זו לא אשמתי. אם זה קרה לכם, אם אתם מכירים מישהו שזה קרה לו, תמסרו להם בבקשה את הטור הזה, שידעו שגם לנו זה קרה, תמסרו להם בבקשה שאין להם במה להתבייש, הרי זאת לא אשמתם, ותמסרו להם בבקשה שאני כאן בשבילם, לכל עניין, ושאני אוהב אותם מאוד.
