אירועי הטרור כתובים על ספר דברי הימים של הציונות עוד מלפני קום המדינה. האירועים רבים מאוד, אך יש כאלו שבזכות תמונה אחת הצליחו להיחרט בזיכרון הקולקטיבי יותר מכל. כמי שגדל כנער בשנות ה-90 המוקדמות אחד מן האירועים האלו הוא הלינץ' ברמאללה עם התמונה המפורסמת של אותו מנוול, עזיז צלאחה, בחלון המשטרה הפלסטינית ברמאללה המציג לראווה את ידיו המגואלות בדמם של יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ זכרונם לברכה שנרצחו על ידי מאות פורעים ערבים צמאי דם.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: תשלומי המזונות בישראל: יכול להיות שזה מוגזם?
– דעה: צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– היד החזקה: "זו לא הייתה נכות אלא דגל משפחתי"
השבוע התקיים אירוע מיוחד לציון אותו אירוע תחת הכותרת "20 שנה ללינץ' ברמאללה: מסקנות ולקחים". הכנס שהתקיים במסגרת שדולת הניצחון בכנסת בראשות ח"כ עודד פורר, נערך באופן מקוון בשיתוף עם "פרויקט הניצחון הישראלי" של "פורום המזרח התיכון – ישראל" ובהשתתפות ח"כ מיכל קוטלר-וונש ונוספים.
מיכאל נורז'יץ, אחיו של ואדים ז"ל שנרצח בלינץ' ברמאללה שאירע לפני 20 שנה, אומר כי הוא ומשפחתו מאוכזבים עמוקות מממשלות ישראל מאז האירוע הטראומתי שהיכה בהם ובאומה שלמה.
"התעקשתי לזהות את אחי לפני שנקבר, כשהביאו את גופתו לאבו כביר. אי אפשר היה לזהות אותו בכלל אחרי מה שעשו לו, הדבר היחיד שגרם לי לזהות אותו היה השפם שלו".
"ממשלות ישראל אכזבו אותנו בעקביות מאז האירוע" סיפר נורז'יץ. "אהוד ברק, שהיה ראש הממשלה באותה תקופה הבטיח לנו באופן אישי שישמור עלינו היטב אבל כל מה שקיבלנו היה סטירת לחי. גם עסקת שליט, עשור לאחר מכן, הייתה הסכם נורא שפגע בנו מאוד כיוון שהחזיר 1000 מחבלים למעגל האלימות, והביא לשחרור מחבלים שהשתתפו באירוע".
לדבריו של נורז'יץ המאבק ברשויות המדינה ממשיך גם היום, "גם היום הממשלה וביהמ"ש העליון מנסים למנוע מאתנו לבקש פיצוי כספי מהרשות הפלסטינית, שהייתה ונותרה אחראית להסתה ולשנאה שמובילה להתקפות כאלה. אין בזה שום צדק או היגיון".
הדוברים האחרים הציגו כל אחד את לקחיו הנוגעים להתנהלות הדרג המדיני והצבאי עד היום. אל"מ (מיל') יהודה וגמן, מומחה לתורת הלחימה של צה"ל, אמר כי הבעיה בתגובת הצבאית של ישראל באירועים כאלה נמשכת עד היום: "יש בלבול בשורות העליונות של צה"ל. אין לו מושג כיצד להגיע לניצחון והוא רואה את עצמו כחלק מהתהליך הדיפלומטי והמדיני. תהליכים דיפלומטיים והגעה להבנות הם לא הדרך שבה אתה מסיים סכסוכים".
מוריס הירש, ראש המחלקה המשפטית של מכון "מבט לתקשורת פלסטינית" שירת במשך 19 שנים בפרקליטות הצבאית, כולל במהלך משפטם של כמה ממבצעי הלינץ': "דיברתי פעם עם עורך דין המייצג מחבלים פלסטינים שלא הצליח להאמין שישראל תמשיך לספק מימון לרש"פ תחת ידיעה מלאה שאלה כספים שעוברים לטרור. הוא אמר לי שאם ישראל תפסיק את התשלומים, נעצור לפחות 50% מפיגועי הטרור".
נוה דרומי, מנכ"לית "פורום המזרח התיכון-ישראל" הציגה את הלקח המרכזי לדעתה, תוך התמקדות בניהול משא ומתן מול הפלסטינים: "כמו ישראלים רבים אחרים, האירוע הזה הפך לרגע מכריע עבורי. הוא הגיע זמן קצר אחרי שברק הציע למנהיגים הפלסטינים תנאים נדיבים מדי לשלום בשנת 2000, והמוות של חיילינו שנכנסו בטעות לרמאללה הייתה תשובתם להושטת היד. זו התגובה הפלסטינית למדיניות הוויתורים והפשרה של ישראל", אמרה. "האירוע הזה הוכיח את הצורך להביס את הסרבנות הפלסטינית האלימה מכיוון שהיא נותרה המכשול הגדול ביותר לסיום הסכסוך וליצירת השלום. רק ניצחון ישראל יבטיח זאת" סיכמה דרומי.
הלקחים כולם כמובן חשובים וראויים למחשבה ויישום. בעיניי כתושב השומרון עיקר הבעיה היא עצימת העיניים, ייפוי המציאות וההתעסקות בטפל בזמן שאלו "שכננו" או יותר גרוע מי שמכונים "הפרטנר".
ברחבי יהודה ושומרון פרוסים שלטים בכניסה לשטחי A המזהירים מפני כניסה אליהם ומדגישים כי מדובר בסכנת חיים. השלטים האלה הם חלק מהנוף היומיומי של מאות אלפי מתיישבים ומשדרים מסר כאילו מדובר בגזירת גורל. עובדת חיים בלתי ניתנת לשינוי. כמו ההמלצה התלויה בחוף הים לא לשחות ללא מציל, כמו שלט אזהרה להעביר להילוך נמוך בירידות לים המלח, כמו תמרורים המזהירים מפני מכמונות מהירות של המשטרה.
לכאורה, בסך הכול שלט אזהרה לא לחצות גבול. בפועל, מדובר בהוכחה הטובה ביותר לעובדה המטרידה שכל אזרח ישראלי שלא יציית לשלט צפוי לגורל דומה לנורז'יץ ואברהמי. אולי במקום לתלות את אותם שלטים היה ראוי לתלות את תמונתו של אותו מנוול שידיו מגואלות בדם כרוצה לומר: זה יהיה גורלכם אם תיכנסו. השלט אולי יהיה פחות אסתטי, אבל זו המציאות.
