בשעה שבה נבחרינו התכסחו אתמול בכנסת על ההצבעה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בפרשת הצוללות, ישבה משפחתו של דידי הררי באולפן וספדה לאם המשפחה, מירית ז"ל, במלאת שלושים למותה מסרטן הלבלב. דידי, שחזר לשדר אחרי למעלה מחודש, החליט להקדיש את התוכנית כולה לזכרה של מירית ולהשמיע את השירים שאהבה. יחד עם בנותיו הוא סיפר אודותיה ושידר הקלטות שבהן היא מדברת בקולה. התוכנית גם צולמה וחלקים ממנה שודרו באמצעי התקשורת השונים לאורך היום, והפכה לאירוע תקשורתי שחורג הרבה מעבר לתוכנית רדיו רגילה.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– צריך לדבר על זה: רוב הנרצחות ע"י בני זוגן – ערביות
– "שעת נעילה" פותחת לנו שער לטראומה
– מקורבים, ראשי ערים ונציגות נשית: אלו נציגי המפלגות בקונגרס הציוני
באולפן רדיו ממוגן בספוגים בולמי רעש חיצוני יושבת משפחה שאיבדה את הצלע הנשית והעילאית שלה, וזה הדבר היחיד שחשוב. האולפן אפוף בכל הדברים הטובים שמהם מורכבים החיים האנושיים, אבל העצב בו הוא כזה שלא מתאפשרת נשימה סדירה, גם ללא מסיכה. אך לא הרחק משם יושבים חברי כנסת ומשתלחים האחד בשני, ואין רחמים. אין ולו קורטוב חמלה. מליאה אפופת כעס, סלידה ומשטמה, בדיוק ההיפך מהמסר שניסתה מירית להעביר בסרטון שצילמה לשידור מעט לפני מותה בו היא מדברת על אהבת חינם. הפער הוא כל כך תהומי, כל כך פוצע, דיסטורשן של ממש, עד שבא לצרוח על חברי הכנסת: השתגעתם?!
מסתבר שגם תכנית הרדיו העליזה ביותר יכולה להפוך, ולו ליום אחד, לתוכנית שגורמת גם למאזינים להזיל דמעות. לשמוע את הפתיח השמח של התוכנית ומיד לאחריו את דידי הררי, האיש שניתן לזהות את החיוך הרדיופוני הענק שלו מקילומטרים, מדבר בקול מרוסק, וקם באמצע השידור כשבכי מרעיד את כל גופו, מדגיש בצורה מאוד חזקה באיזה עולם עצוב אנחנו חיים.
מירית הררי הפכה להיות כמו בת משפחה בבתים רבים בישראל, גם כאלה שבהם בכלל לא הכירו אותה. אישה מן היישוב שהפכה לאייקון, למנהיגה שקטה, כשהיא מצליחה לגעת בעוצמה פשוטה בנקודות שאחרים מפספסים ברמה היומיומית. האופטימיות שלה, למרות טיפולים קשים שעברה והידיעה שהיא חולה בסרטן סופני, הם משהו שכל אחד מאיתנו קיווה שהוא מדבק, אקספוננציאלי אפילו, אבל למרבה הצער, לא כך המצב.
"אל תחכו למחלה כדי לבחור את הבחירות הנכונות לכם", אמרה מירית. "תהיו אמיצים, תגשימו את החלומות שלכם כל עוד אתם בריאים וחזקים, אל תחכו למכה כדי להתעורר… תחיו באותנטיות, תפסיקו עם הזיוף, אל תכעסו מידי, תנהלו אורח חיים שפוי, תישנו טוב, תאכלו בריא", היא יעצה לעולם את העצות הטובות ביותר שניתן לבקש. במקום לצנוח אל פחד המוות היא בראה מסרים שיעצימו חיים.
אנחנו מקנאים במירית הררי, מקנאים בה עד כאב. למרות שהיא כבר לא פה, ואנחנו עדיין כן, היא הבינה משהו. בשנים האחרונות לחייה, עם גילוי המחלה, נראה שהיא הצליחה לחיות הווה. להיות בסיטואציה עד הסוף, עם כל החושים, מבלי לחשוב על האתמול או לפחד מהמחר. היא פיצחה משהו בסוד החיים, והיא מנסה, גם לאחר מותה, להנחיל לנו, ובחינם, את הפיצוח שלה כשהוא פרוס כולו עם כל הכללים לחיים טובים יותר. אנחנו רוצים להיות כמוה, אבל פשוט לא מצליחים.
אנחנו כמהים להגיע לרמת הצלילות המחשבתית שהיתה למירית כשהצליחה כאילו לסלק הצידה לא רק את הכאב שחוותה אלא גם את כל המחשבות המעוורות, מסיחות הדעת, המעכבות ומעוררות הפחד שמונעות מאיתנו להתקדם. "אני שוב ילדה שמחה", אמרה מירית כחודש וחצי לפני פטירתה. "שוב חולמת… פוחדת לקוות, לא רוצה. הנה עוד יום זורחת לי השמש. אולי עוד שעה, אולי עוד יום… אלה הם החיים אמרנו, לא? רק 'כאן ועכשיו'". אנשים מבלים שנים בקורסים ניו אייג'יים כדי לנסות לחיות ב"כאן ועכשיו" ונוחלים כישלון חרוץ כשהם חוזרים לביתם ולאוטוסטרדת החיים. מירית עשתה את זה, אבל למה המחיר שמשלם מי שמצליח כמוה לחיות בעוצמה את הרגע צריך להיות כל כך יקר?
סרט ורוד
למרות המחלה הקשה, תמכה מירית עד הרגע האחרון בחולות סרטן. העניקה להן מילים, כוחות ותקווה. במקרה נופל מועד השלושים ללכתה על חודש המודעות לסרטן השד, ואני כל הזמן רואה סביבי מצטרפות חדשות למועדון הזה שהסמל שלו הוא הסרט הוורוד. ובאותה נשימה דומעת אני מוקפת חברות יקרות ובריאות שהמסר של הגילוי המוקדם כמציל חיים כאילו לא הופנם אצלן והן נמנעות מללכת להיבדק את הבדיקה השנתית של ממוגרפיה ואולטרה סאונד. אולי זה מפחד, אולי זה בגלל שהן רצות יותר מידי מהר כדי לעבוד, להספיק, להאכיל ולחיות, ולא מוצאות זמן לעצור כדי להקשיב לגוף שלהן.
מי כמוני מבינה את זה, גם אצלי העומס מאיים לעתים להכחיד כל פנאי לתחזק את הגוף, אבל במקרה שלי, אולי למזלי, הגנטיקה עלולה להרים ראש. עם היסטוריה של סרטן שד במשפחה קיבלתי סטירת התעוררות מצלצלת כבר כשהייתי בתיכון, ביום של מסיבת הסיום של כיתה י"ב נודע לנו שאמי חולה בסרטן השד. הורי הגיעו למסיבת הסיום וישבו צמודים בשקט כמו שני צללים ארוכים ועצובים.
זו יופי של תזכורת שהביאה אותי מהר מאוד לרצות להימעך על בסיס שנתי בתוך מכשיר הממוגרפיה הרבה לפני גיל ארבעים, כי גיל החולות יורד בהתמדה ואת עושה כמיטב יכולתך לא להיכנס לסטטיסטיקה. ובו בעת, אני לא שוכחת שלמרבה המזל אמי גילתה את המחלה בשלב מוקדם כך שהצליחה להבריא ממנה ולחזור לתפקוד מלא.
החשש העכשווי מביקור במרפאות בשל הקורונה גורם לאנשים רבים להימנע מללכת להיבדק בשלל בדיקות תקופתיות קריטיות והמחיר עלול להיות קשה. אפשר לחסוך את זה. דווקא עכשיו חשוב לכל אחד מאיתנו לעשות טיפול עשרת אלפים גופני. לבדוק אם לא מתפתח לנו רוצח שקט שפועל באין מפריע כי אנחנו עסוקים בלחשוש רק מווירוס מסוכן אחד עם עודף יחסי ציבור. אז לכו להיבדק, לא רק עם מטושים, ואל תשכחו לנסות לחיות נכון, כמו שמירית ניסתה ללמד אותנו.
