בעלי חיים מסוימים חיים בלהקות, על מנת לשרוד ולהיות מוגנים, אבל אצלנו בני האדם, זה הרבה מעבר לכך: במסגרת קבוצתית אנחנו טווים קשרים, מייצרים דברים ענקיים יש מאין, מפתחים ומשתמשים במשאבים באופן כזה שאף מין אחר לא הצליח להשתמש לאורך ההיסטוריה. וכיצורים חברתיים כל כך הריחוק שנכפה עלינו בימים אלה קשה לכולנו מאוד.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
– עתירה לבג"ץ: לכנס את הוועדה שתבטל פטורי דת מצה"ל
– גם אחרי מותה מירית הררי מצליחה לעורר את הלב
– דרמה בכנסת: חקירה בפרשת הצוללות אושרה – ובוטלה
ליכולת החברתית האנושית יש גם פן שלילי, אנחנו יודעים להתארגן בקהילות כדי להרוס ואנחנו יודעים לשנוא את השונה מאתנו. ישנם חוקרים הסוברים כי בעבר היו כאן מינים שונים של בני אדם, שעם הזמן נכחדו לחלוטין. יש הטוענים כי הם היו פחות "מוצלחים" מההומוספייאנס ולכן לא שרדו. אחרים טוענים שלאור היכרותנו עם המין האנושי, ניתן להניח שאנחנו אלה "שעזרנו" להם להיעלם, מאחר והם היו שונים מאתנו, אך מספיק דומים לנו, מה שהקל עלינו לשנוא אותם.
אנחנו בעיצומו של משבר חברתי עמוק וכואב. כמויות השנאה שנשפכות פה הן עצומות ושורפות את הלב. אני צופה במתרחש סביבי, בתקשורת ובשיח המתחולל בכיכר העיר החדשה, הרשתות החברתיות, וכואבת את המצב אליו הגענו. אני לא היחידה, כולנו מרגישים את זה .
אנחנו מתבטאים אחד נגד השני, אנחנו מגיבים ומשתפים פוסטים מלאי שנאה של אנשי ציבור, והכי טוב כשאנחנו כותבים פוסטים נזעמים שאנחנו חייבים להפסיק לשנוא. וככל שאנחנו אומרים, "די לשנוא! די לפלג!" המוח שלנו שומע רק את המילים "לשנוא! לפלג!" – אנחנו מתדלקים את שיח השנאה.
האמת היא שכולנו בנינו את מה שיש לנו יחד – את הטוב ואת הרע, ועל כולנו מוטלת המשימה להמשיך ולבנות. רק בהתגייסות משותפת, מתוך הסתכלות על הערך שכל אחד מאזרחי המדינה הוא חלק מהמשוואה, כולל האזרחים הערבים, נוכל להתמודד עם המשבר הבריאותי, הכלכלי והחברתי שניצב בפנינו. ההבנה כי יחד יש לנו הרבה יותר כוח על אף המחלוקות, היא הפתרון היחיד לחיים המשותפים של כולנו.
רבים מאתנו אוחזים בתפיסות פלורליסטיות, אבל בעומק הלב קיים רצון שאנשים יהיו דומים לנו ויחשבו ויתנהגו כמונו. לפני מספר ימים פורסמה כתבה עם נתונים חדשים על אחוז הולך ועולה של חרדים שעוזבים את העולם החרדי. בסאב-טקסט של המאמר ניתן לחוש את השמחה והתקווה שאולי כך נוכל "להתמודד" עם הגידול הדמוגרפי של החרדים. עצם המחשבה הזו היא נוראית, המחשבה כי אנחנו טובים מהאחר ואם היו יותר "מאתנו" היה כאן טוב יותר.
למרות הכול, אני אופטימית. כל משבר מביא עמו הזדמנות לצמוח ולהתקדם. בעוד כמה שנים נאסוף את השברים והבית שנבנה כאן יהיה טוב יותר מקודמו. שילמנו ועוד נשלם מחירים כואבים, משפחות שאיבדו את יקיריהם, אנשים שאיבדו את פרנסתם, אבל מהיכרותי עם המדינה הזו, אנחנו נדע להיות שם בשבילם, לסייע ואף להפחית מעט מן הכאב.
כשהמחירים ששילמנו עומדים לנגד עינינו, נחוש את תחושת השליחות המפעמת בנו ומבקשת שהאובדן הזה לא יהיה לשווא. נפעל כדי לבנות את מה שנהרס, נזכור מה קורה כאשר כל אחד מאתנו מסתכל רק על עצמו, ולא מוכן לוותר על מה שחשוב לו: הפגנות, תפילות, חתונות המוניות וכו', תוך שהוא מתעלם ממה שחשוב לרעהו.
אומרים שכאשר אנו מפנים אצבע מאשימה כלפי מישהו, שלוש אצבעות פונות אלינו בחזרה. אולי הגיע הזמן שנושיט את היד ונפעל יחד כדי לאחות את השברים. והלוואי שמהתקופה הזו תצמח האהבה ונקיים הלכה למעשה את הציווי: "ואהבת לרעך כמוך". כפי שרבי עקיבא אמר, "זהו כלל גדול בתורה". רבי עקיבא לא המעיט בגדולתה של התורה, אלא הכיר את נפש האדם, וידע שהאהבה בינינו היא החשובה ביותר. להבין את כאבם של האחרים, להיות מסוגלים להקשיב למי ששונה מאתנו, זה הדבר היחיד שיש בכוחו לבנות אותנו ולגרום לנו לגדול.
סיון לוי היא עובדת סוציאלית קהילתית ומנהלת מדיניות בארגון "פנימה".
