משבר הקורונה נותן את אותותיו הקשים, ולא ניתן עוד להתווכח עם המציאות החינוכיות העגומה הנרקמת מול עינינו – נשירה סמויה וגלויה של תלמידים ותלמידות מכל השכבות, האזורים ברחבי הארץ וסוגי האוכלוסיות. אין חסינות, הנשירה נוכחת בצורות שונות כמעט בכל בית בישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– חובטים בסולטן הקטן: תנועת החרם הסעודית נגד ארדואן
– מלחמה ושלום: מדינות המפרץ מול שלוחותיה של איראן
– עתירה לבג"ץ: לכנס את הוועדה שתבטל פטורי דת מצה"ל
במציאות בה כל התלמידים נמצאים על ספקטרום ההתרחקות, הנשירה והניתוק, כל אנשי החינוך צריכים להפוך למורים-מחזרים, כאלה המחפשים אחר הילדים, תרים אחריהם פיזית ומנטאלית – פשוט כי רבים מהם לא יגיעו לכיתה לבד. תמיד, ובטח בעת משבר – תחושת השייכות של תלמידים למסגרת החינוכית היא חלק מהאחריות של אנשי החינוך, לכן עלינו לפעול על מנת לוודא שהתלמידים עליהם אנו אמונים אכן מחוברים למסגרת החינוכית לה הם שייכים.
עבודת החיזור החינוכית מוכרת היטב למורים וצוותי חינוך שעובדים עם אוכלוסיות בסיכון והדרה. כחלק מהשגרה הם פועלים ללא לאות ליצור קשר עם תלמיד שחווה כישלונות ומשברי אמון ולכן נוהג בחשדנות, ריחוק, בדיקת גבולות וכדומה. מורים בכיתות מל"א, אומץ, אתגר, מב"ר, תל"ם, מורים בבתי ספר 'אדומים' שמהווים בחלקם בית לילדים בסיכון, מורים בתיכוני הזדמנות שניה וכמובן מורים במסגרות קידום נוער למיניהן – מכירים היטב את המיומנות ומומחים בה. בעת הזו נכון שיהפכו למנטורים למורי האוכלוסייה ה"כללית". על כולנו ללמוד מאותם צוותי חינוך שיצירת מערכות יחסים עם תלמידים לא נוכחים במסגרת היא לחם חוקם – הם המומחים החינוכיים של ימינו.
כשמדברים על רלוונטיות של המורה לתלמידים, יש להיזהר מלקפוץ לכלים דיגיטליים ולתכני הלמידה. חשוב קודם כל להפנות זרקור אל בסיס הפירמידה, שכן מורה ללא תלמידים היא לבטח לא מורה רלוונטית. אנחנו, אנשי החינוך, פשוט לא יכולים להמשיך לפעול במציאות מדומה. כשם שהמציאות משתנה גם תפקיד המורה משתנה ברבדים שונים, אחד מהם הוא זה – בעת משבר כה עמוק על המורים להפוך למורים מחזרים.
החיזור מביא לתחושת הכרה, בטחון ואהבה בקרב התלמיד. הוא מהווה מודל לסבלנות, מאמץ, נחישות, יצירתיות והתמדה, החיזור ממלא אותו בכוחות להתמודד עם קושי. התלמידים הם הראשונים לזהות את המבוגר שלא מוותר להם, זה שרואה אותם תמיד ולא מוותר עליהם גם כשהם מתנגדים, מועדים, נמנעים ואף פוגעים ומכאיבים. הם מזהים את המבוגר הזה, ומשם מעריכים אותו ואת עצמם, מוכנים לבנות איתו אמון מחודש ודרכו עם העולם החינוכי.
התלמידים של כולנו מתקשים כעת לשמור על קשר ולהיות סבלניים לרגשות המשתנים שהם חווים, למציאות המבולבלת ולשגרה שכה השתנתה. הם עייפים או פוחדים או לא מצליחים או לא מבינים, אין להם כוח והם מתנתקים, עד שהם ממש נושרים. הנשירה ואותותיה יימשכו גם עם חזרת הלמידה אל בתי הספר. התלמידים של כולנו בסיכון, ככל שנקדים להביט למציאות בעיניים, כך נקדים לתקן.
מיקה דפני היא מנהלת פדגוגית של הקרן לעידוד יוזמות חינוכיות
