מכתב פתוח לאחי החרדי

מה קורה, אחי? אנחנו לא מכירים. טוב, אולי קצת. אתה רואה אותי מדי פעם עובר בבני־ברק בדרך לעבודה, במבט המום כשאני רואה בת 12 עוזרת לבת 10 שמסייעת לבת 8 לעבור בבטחה את הכביש. אולי נפגשנו פעם במסעדה הקטנה מול בית הכנסת של ויז'ניץ בבני־ברק, זאת עם החמין המטורף והכבד הקצוץ ששווה אלפיים שנות גלות. יכול להיות גם שחלפנו זה על פני זה בביקור סליחות בכותל, או שסתם ישבת לידי בקו שלושים ומשהו ברמת־גן. לא זוכר שלושים וכמה. אני מפחד לנסוע באוטובוסים. לא בגלל הפיגועים, חלילה, זה מאחורינו תודה לאל. קורונה, אחי, קורונה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ממורה למחזר: שינוי התודעה שאנשי החינוך צריכים לעשות
– הדרך ליציאה מהמשבר הכלכלי עוברת דרך הכשרות מקצועיות
– האיחוד האירופי אישר העברת כספים לארגונים תומכי טרור

יש לי שני אחים שאני אוהב לאללה, אבל מה לעשות, אף פעם לא היינו ממש אחים קרובים, כאלה שמדברים פתוח על הכול. אבל איתך אני מרגיש שאני יכול. אולי כי תמיד הייתי בצד שלך. טוב, לא תמיד, אבל לרוב. אני לא יודע אם אתה יודע, אבל אני חי כבר שנים בסביבה שאתה לא כוס הקיגל שלה. אינספור פעמים שמעתי אנשים בשיחות חולין תולים את כל בעיותיהם בחיים בך, אחי החרדי. "נמאס כבר מהפרזיטים האלה", "שילכו לעבוד", "לוקחים לנו את הכסף", "פרימיטיבים שבוחרים להישאר בורים" – מה לא נאמר עליך. תמיד השתדלתי להילחם קצת למענך, לא כי אתה צריך את זה, אלא כי אני באמת מרגיש שעושים לך עוול.

למה להיכנס לקטנות

שמע, אנחנו לא מכירים, אבל נכנסתי השבוע קצת לראש שלך. זה קרה כשהבטתי בשער ידיעות אחרונות וראיתי את הכותרת "המרד החרדי", לצד קריקטורה של אב חרדי שחוצה את הכביש עם חמשת ילדיו הקטנים כשהרמזור אדום, ובזמן שביבי בצד מסב את הראש כדי לא לראות. כמה רוע יש בקריקטורה הזאת, שאומרת שאתה, אחי החרדי, מסכן את ילדיך במכוון סתם כי בא לך. סטינג שר פעם על המלחמה הקרה שהוא מקווה שגם הרוסים אוהבים את הילדים שלהם. בידיעות אחרונות החליטו שאתה לא אוהב את שלך.

כי כשזה מגיע אליך, אין כמעט ניואנסים. מדי פעם זורקים לאוויר את המילים "ליטאים" או "חסידים" או "גור" או "בעלז". או "הספרדים". אבל עזוב אחי, כשצריך להיכנס בך, אתה חרדי. אין צורך להיכנס לקטנות ואין זמן לניואנסים.

בעקבות מעשי הרצח בתחילת השבוע בבאר־שבע נתקלתי בנתונים שלפיהם כ־13 מ־19 נשים שנרצחו השנה באלימות בתוך המשפחה הן מהמגזר הערבי. אבל אף אחד לא היה מרשה לעצמו לכתוב שער שעוסק ב"רצחנות הערבית", אפילו שכבר שנים המגזר הערבי מוביל את התחום הזה, ולא בגאון. אבל אחי, כשזה מגיע למגזר שלך, הפוליטיקלי אף פעם לא קורקט.

אני גם יודע איך מרגישים כשהדברים הקדושים לך ביותר – התורה והתפילה – נחשבים בעיני רבים כאן לתחביב מוזר, ששקול לרכיבה על אופניים או להליכה לקונצרטים. את מי מעניין שלימוד תורה הוא המהות שלך, המטרה, הלב של העשייה שלך ושל ילדיך.

הזדמנות לשנוא

אני כותב את כל זה לא כדי להתחנף אליך, אלא כדי להכין אותך למה שאני עומד להגיד עכשיו: לא נעים לומר, אבל לאחרונה אני קצת מפחד ממך. אפילו לא במודע. זו תחושה שאני קצת מתבייש בה, אבל חייב לספר לך עליה.

יודע מה, אולי אני לא מפחד ממך, אלא ממה שעלול לקרות בינינו. אני חושש ממה שעלול לקרות לי בפעם הבאה שאפגוש אותך. בקבוצה של הילדים בגן חששו לאחרונה מכך שאחת הגננות מבני־ברק. פעם אם מישהו היה כותב שטות כזו בקבוצה של הגן, על גננת דתייה שמלחיצה אותו כי אלה תמיד רוצות לשטוף את המוח לילדים (נשבע לך שזה קרה), הייתי מגיב מיד ומרגיע את הלחוץ הקפוץ. אבל הפעם אני מודה שנלחצתי. בכל זאת, אם הגננת של הילד שלי מגיעה ממקום שפותח תלמודי תורה למרות האיסור, גם אחיך דואג.

השבוע נסעתי באוטובוס ועלה אליו בחור שנראה כמוך. בדרך כלל אני די מקווה שיישב לידי. לך תדע, אולי נגלגל איזו שיחה כי אני בדיוק שומע פודקאסט חדש על תנ"ך ויש לי כמה שאלות על סיפור פילגש בגבעה (אולי זו פחות שיחה לאוטובוס). אבל הפעם, כשהוא עלה, הרמתי את התיק ושמתי אותו לידי. מגעיל, אני יודע. אבל הדבר הראשון שעלה לי לראש היהה תמרור אזהרה. לך תדע לאיזה זרם הוא משתייך. האם הוא מהמקפידים? מהמופקרים?

ובוא נודה, אחי, יש אצלכם מופקרים. גם אצלנו, אבל אתה יודע מה ההבדל ביני לבינך? שאף אחד לא מחפש הזדמנות לשנוא אותי. התקופה הזאת משוגעת, והיא זורקת אותנו בכל יום לדופן אחר של המציאות. מדי פעם אני מפחד ממש מהקורונה, מדי פעם אני אומר לעצמי ששום דבר לא יעזור וזה להילחם בתחנות רוח. ומדי פעם אני אומר לעצמי: למה לא למדתי ביולוגיה, אולי הייתי מביא חיסון במקום לכתוב לאחים חרדים דמיוניים. אבל התקופה הזאת גם נותנת לכל מיני שונאים מקצועיים הזדמנות לסחוף אחריהם אנשים שעד עכשיו הצליחו להישאר מחוץ למעגל השנאה. אתה רואה את זה בבלפור, אתה רואה את זה בכנסת וברשת, אתה רואה את זה באולפנים.

בקיצור, אחי, חפרתי ואני יודע שאתה עסוק. שמע, לא נפתור את זה בינינו עכשיו. אני מאמין שבעזרת השם (ראית איך אני משתדל) בעוד חודשיים־שלושה, גג חצי שנה, יהיה פה חיסון ואז נוכל בשקט לשבת, אני ואתה, על כוסית של עראק והרינג, ולדבר. להכיר באמת. אתה יודע, כמו אחים. בינתיים, בשבילי, בשבילך, בשבילנו, תחשוב קצת עליי, ואני מבטיח לך שגם אני חושב עליך, אחי.