אלימות במשפחה היא דבר רע, דומה שכל אדם מוסרי יסכים לכך. אלא שהצעת החוק הממשלתית, שעוררה השבוע סערה בוועדת החוקה, מאיימת להפוך את הקונצנזוס הזה למסלול מסוכן של משפוּט היחסים המשפחתיים. הצעת החוק הממשלתית למניעת אלימות במשפחה (מניעת אלימות כלכלית) מגדירה "אלימות כלכלית" כ"התנהגות המונעת או מקשה על מימוש התנהלות כלכלית עצמאית של בן הזוג", "התנהגות המונעת או מקשה על שימוש בנכס שבו יש לבן הזוג גישה… ובכלל זה הסתרת קיומו של נכס כאמור", והגדרה כללית במיוחד של "שליטה על התנהלותו הכלכלית של בן הזוג בחיי היום־יום".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "תמיד נהיה מקום בטוח ליהודים": אלבניה מצטרפת למאבק באנטישמיות
– עתירה חדשה נגד איכוני שב"כ: פגיעה שאינה מידתית
– האיחוד האירופי אישר העברת כספים לארגונים תומכי טרור
סעיפים אחרים בחוק כוללים הגדרות סובייקטיביות־מעורפלות כמו "התנהגות מתמשכת של אדם כלפי בן זוגו, תוך הטלת אימה, כפייה, או הפעלת שליטה עליו". בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר כי ההצעה מתכתבת עם נורמות שנקבעו באמנה ייעודית של מועצת אירופה בדבר מאבק באלימות כלפי נשים ואלימות במשפחה, המכונה גם "אמנת איסטנבול". האמנה אמנם לא אושררה בישראל, אבל היהודים אוהבים להיות צדיקים יותר מהעות'מאנים.
נחזור שוב על הפתיחה: אלימות במשפחה היא דבר רע. השאלה הבסיסית היא אם החוק הזה בכלל נדרש בשביל לצמצם אותה. דיני המשפחה בישראל מעניקים מענה נרחב לקונפליקטים המתגלעים בתוך התא המשפחתי, באמצעות חוק יחסי ממון, חוק העונשין ופקודת הנזיקין. כך למשל, לאירוע של גנבה או איומים בין בני זוג יש מענה בהיר בחוק העונשין, ולאירועי גרימת נזק הכוללים רשלנות, נזק וקשר סיבתי – יש סעד בפקודת הנזיקין ובהוראות חוק נוספות. במילים אחרות, החוק הנוכחי מכסה קשת רחבה במיוחד של התנהגויות פסולות. בכל הרחבה שלו צריך לשאול אם הצר שווה בנזק המלך. המחוקקים לא תמיד ערים למחירים האגביים שגובים החוקים החדשים.
המונח המקורי "אלימות" מתייחס להפעלת כוח פיזי ולא להפשטה סימבולית. החוק החדש מציע הפשטה והרחבה שלו, ואלו עשויות להביא לפתחו של בית המשפט אינספור סיטואציות משפחתיות שלא אמורות להגיע אליו. חילוקי דעות מסביב להתנהלות כלכלית הם לחם חוקם של זוגות רבים: בעל המטיל וטו על רצונה של אשתו לרכוש ספות יקרות כשהעו"ש המשפחתי צבוע באדום; אישה הדורשת מבעלה ויתור על כרטיס אשראי והשתתפות בתוכנית שיקום כלכלית של "פעמונים" לאחר שיחות אזהרה מהפקידה בבנק; ילדה המתווכחת עם הוריה על מימון נסיעה בית ספרית לפולין, או סתם ויכוח בין בני זוג על אוטו חדש או חופשה באגם גארדה. עימותים כאלו נפתרים היום בין בני הזוג בתקשורת ישירה, או במסגרות של טיפול, גישור או בוררות.
מעתה, פרט בתא משפחתי שיחווה אי־הסכמה או מריבה על עניינים כלכליים כ"אלימות", יוכל לפנות לבית המשפט ולבקש סעד בדמות "צו למניעת אלימות כלכלית המורה על הפסקת האלימות הכלכלית". לחלופין הוא יוכל להשתמש בחוק לשם הגשת תביעת נזיקין בגין העוולה האזרחית החדשה שנקבעה בו. תחומי חיים שלמים שנפתרו עד כה אצל מטפלים זוגיים או אצל מגשרים, יהפכו לתביעות משפטיות, והן יפוררו את התא המשפחתי משאריות הסולידריות שהחזיקו אותו. הצעת החוק לא רק שתהפוך את המשפחה לזירה של סכסוכים ותביעות, אלא עשויה ליצור מצב שבו העוולות מנוסחות באופן אמורפי ותלויות בתחושותיו של המתלונן או המתלוננת בלבד.
הבעיה העמוקה יותר היא המשפטיזציה ההולכת ומתרחבת של החיים. חברה שרצה לערכאות על כל קונפליקט ועל כל חיכוך היא חברה חולה – משהו בחושים החברתיים והבין־אישיים שלה נשחק עד דק, והיא אינה יכולה בלי אח גדול שפותר הכול.
פורום "קפה שפירא" הגיש חוות דעת המתנגדת להצעת החוק, אבל מה שהיה מעניין השבוע הוא ההתגייסות של ח"כים צעירים מהליכוד לבלימת ההצעה בוועדת חוקה חוק ומשפט. חברי הכנסת אריאל קלנר, עמית הלוי ושלמה קרעי עלו להתקפה וביקרו את החוק, אף שאחת היוזמות שלו היא ח"כ קרן ברק מסיעתם. ח"כ תמר זנדברג ממרצ נחרדה וצייצה: "יוצאת בהלם מוועדת חוקה. דיון בהצעת חוק, שהרגיש כמו מכונת זמן עשרות או מאות שנים אחורה. ח"כים שאטמו אוזניים לתופעה של אלימות כלכלית וביקשו לסגור את הבתים ולאפשר להמשיך להתעלל שם בנשים. למה? כי קדושת המשפחה". אז זהו, הסיפור איננו "קדושת המשפחה". הסיפור הוא "לא הכול שפיט".
ציפור טרף
ממשלת האחדות הלאומית היא מהממשלות הכי פחות מתפקדות שהיו לנו אי פעם. רמות העוינות והחשדנות בין מרכיביה כה גבוהות, שהם כבר לא מנסים ליצור אפילו מראית עין של גוף אורגני עם מטרה משותפת כלשהי. התוצאה היא לא רק מלחמת הכול בכול בטוויטר ובאולפנים, אלא גם מחדל קולוסלי במחויבות הגדולה ביותר של הממשלה כלפי הציבור – העברת תקציב. אין תקציב. הממשלה משותקת. ולאף אחד לא באמת אכפת.
הרשת החברתית מבוססת הציוצים הפכה לזירת גלדיאטורים. כל הפוליטיקאים והעיתונאים דוקרים ומשתלחים זה בזה. כל נושא הופך מיד למלחמה כוללת
מי שחי פה מספיק שנים כדי להשוות את המצב לתקופות קודמות לא יכול שלא להבחין בהידרדרות השיח: הכול אלים יותר, ארסי יותר, נמוך יותר. הרבה זמן אני מסתובב עם התחושה שאחד הגורמים למצב הרע הוא הטוויטר. הרשת החברתית מבוססת הציוצים הפכה לזירת גלדיאטורים. כל הפוליטיקאים, כל העיתונאים, כל היחצנים וכל הסלבס בעיני עצמם עוקבים זה אחרי זה, דוקרים זה את זה, משתלחים זה בזה, מבזים זה את זה ותובעים זה את זה. כל נושא – ולא משנה מהו – הופך מיידית למלחמה כוללת. נדמה שהאלגוריתם מתגמל טינופת ומעודד את עולמות הפייק והקונספירציה: ככל שתהיה חריף יותר ואלים יותר כך תתוגמל יותר. למסרים מורכבים אין קהל. כעיתונאי אני חייב לכאורה להישאר שם למרות שהזירה הזו מרעילה את הנפש ואת הנשמה. אבל פעם אחר פעם אני רואה שהיא עושה שמות בטובים ביותר – לוקחת אנשים אינטליגנטיים וערכיים שעשו דבר או שניים בחיים, והופכת אותם לחיות בספארי.
הייתי בטוח שזו רק תיאוריה שלי, עד שצפיתי בסרט התיעודי המטלטל "מסכי עשן, המלכודת הדיגיטלית" (נטפליקס). ראיתי שכל מה שהרגשתי בתחושת בטן מגובה בתשתית ראייתית עוכרת שלווה, שאותה שוטחים בכירי עמק הסיליקון. הם מכים על חטא ומודים שהגולם קם על יוצרו. ח"כ מיקי זוהר, אחד החתומים על הלכלוך בשיח הציבורי, התחיל לעבור התפכחות השבוע ולהבין שמשהו במצב הנוכחי לא עובד. נתפלל שהצעד שלו יעודד אחרים להצטרף אליו.
