כשהוועדה לבחירת שופטים בחרה בשופט מני מזוז לכהונה בבית המשפט העליון, נשאה יו"ר הוועדה ציפי לבני דברים חגיגיים לפרוטוקול: "בחגי תשרי אנו מתפללים 'פתח לנו שער בעת נעילת שער', שעריו של בית המשפט העליון פתוחים בפני כל אזרחי המדינה, זהו שער הדמוקרטיה של ישראל ובלעדיו הדמוקרטיה לא תתקיים".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מועמדים לפרס סוקולוב: בדרך לפח הזבל עוצרים בטוויטר
– "לדעתי אני מקבל יותר דברים ממערכת חדשות בטלוויזיה"
– עתירה חדשה נגד איכוני שב"כ: פגיעה שאינה מידתית
ואכן בית המשפט העליון בישראל פותח את שעריו לרווחה. מוסטפה דיראני, שהחזיק את רון ארד בשבי וחזר לפעילות בארגון הטרור חיזבאללה גם לאחר ששוחרר ממעצרו בישראל, שיגר מלבנון תביעה נגד מדינת ישראל בשל נזקים שנגרמו לו לדבריו בעת מעצרו. שופטי בית המשפט העליון דחו את הטענה שאין להזדקק לתביעתו של אויב וקבעו כי "שיטת המשפט בישראל מכירה בזכותו של כל אדם הנמצא בתחומה, לרבות המסוכן שבעצירים או האסירים הביטחוניים המוחזקים כאן, להביא את טענותיו בפני בית המשפט, ולקבל את יומו בבית המשפט". כפי שכתב מוקדם יותר השופט חיים כהן: "מן המפורסמות היא ששערי בית משפט זה פתוחים לרווחה לפני כל אדם, ויהא הוא הנבזה והמסוכן והמושחת שבפושעים".
בד בבד, שופטי בג"ץ גם ביטלו את המגבלות על זכות העמידה. הם דנים דרך שגרה בעתירות של עמותות פוליטיות המבקשות סעד בנושאים שהן כלל אינן נפגעות מהם, במקום לשלוח אותן לקדם את סדר יומן הפוליטי בדרך של התמודדות בבחירות לכנסת.
והנה, למרבה התדהמה, התברר השבוע שבג"ץ יודע לנעול את שעריו. ובפני מי? דווקא בפני שר, נבחר ציבור, שמבקש להפעיל את הסמכויות שהמחוקק הפקיד בידיו כדי לממש את אחריותו כלפי הציבור.
קבוצת עמותות עתרה לבג"ץ נגד מדיניות השר לביטחון הפנים בסוגיית סמכות קביעת התבחינים לרישיון כלי ירייה. המחוקק הפקיד בידי השר את הסמכות לקבוע את מדיניות הרישוי משום שהציבור, באמצעות אמון הכנסת, הפקיד בידיו את האחריות לביטחון הפנים במדינה. העותרות לעומת זאת "מתעברות על ריב לא להן", כפי שהיטיבו לתאר שופטי ישראל שקדמו לאהרן ברק, שהרי הן כלל אינן נפגעות מהחלטת השר. בארה"ב, למשל, איש לא היה מעלה בדעתו לאפשר להן לעתור. היו מסבירים להן שאכפתיות ממדיניות רישוי הנשק היא מופת לאזרחות טובה, אך כדי לממש אותה עליהן להתמודד בבחירות.
נכנסתי לתפקיד השר לביטחון הפנים עם השקפת עולם מגובשת בנושא הזה. כחבר כנסת ייסדתי את השדולה לעיצוב מדיניות נשיאת כלי ירייה, ועמדתי בראשה. כמי שנושא בעצמו נשק יותר מעשרים שנה, אני בקיא בטיעונים בעד ונגד, המאפשרים לי לשקול את האיזון הדרוש בין ביטחון הציבור ובין הזכות להגנה עצמית. אך בבואי לגבש מענה לעתירה, התברר לי כי היועץ המשפטי לממשלה השתכנע מעמדת העותרים וכי לדעתו על בית המשפט להורות לי לשנות את מה שהיה נהוג במשרד מימים ימימה. היועץ לא הסתפק במחשבותיו אלא גם הודיע לבג"ץ כי עמדת העותרים מקובלת עליו. חשוב להבין שהיועץ המשפטי אינו צד להליך בבג"ץ. המשיבים הם השרים. והיועץ, באמצעות מחלקת הבג"צים בפרקליטות הכפופה לו, משמש רק כבא כוחם של השרים. וכך הפרקליט במחלקת הבג"צים הגיש בשמי עמדה הפוכה לעמדתי, וביקש בשמי מבג"ץ לקבל את העתירות נגדי.
לאחר שניסיונותיי להידבר עם היועץ עלו בתוהו, פניתי בבקשה לייצוג חיצוני. אם עורך הדין שאמור לייצג אותי כשר בממשלה אינו מוכן לייצג אותי – המעט שמגיע לי הוא היכולת להביא עורך דין מטעמי שייצג את עמדתי. הרי גם אם אפשר להתווכח עם עמדתי, ודאי אין לומר שעמדה המבקשת להותיר על עומדו את המצב החוקי הקיים הוא "בלתי סביר באופן קיצוני".
אך היועץ סירב. לא זו בלבד שלא ייצג את עמדתי, הוא גם לא יאפשר לי לייצג אותה. וכל זאת בלי שאיש אחז בגרונו. פניתי לבג"ץ והודעתי כי היועץ אינו מייצג אותי בתיק זה. הנחתי לפתחם של השופטים את הבחירה בין שמיעת עמדתי כשר לביטחון הפנים באמצעות עורך דין עצמאי ובין ניהול "משפט" במעמד צד אחד. סירבתי להשתתף בנשף מסכות שבו דיון משפטי על סמכויותיי מתנהל כשמוצגת בשמי עמדה הפוכה מעמדתי.
והנה, השבוע, השופט מזוז, יחד עם השופטים פוגלמן וסולברג, החליט לנעול דווקא בפניי את שערי בית המשפט. מבחינתו ומבחינת חבריו, די בשמיעת עמדת העותרים ועמדת היועץ ההפוכה מעמדתי. בניגוד לערך האוניברסלי של הזכות להליך הוגן, כמו גם של הציווי היהודי בן 3,300 השנים "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" – רק לאחר שתשמעו את בעלי הדין תוכלו לשפוט צדק – השופטים מתכננים לקיים "משפט" ו"להכריע" בין שתי עמדות זהות: עמדת העותרים הטוענים שיש לבטל את המצב החוקי הקיים, ועמדת היועמ"ש ש"מייצג" את השר הנבחר ומודיע בשמו שיש לבטל את סמכויותיו. היועץ משמש כאן סוכן כפול.
כך בהחלטה קצרה הפכו שופטי בג"ץ את היוצרות. הם פותחים את שערי בית המשפט בפני אחרון אויביה של ישראל, וסוגרים את שעריו בפני השר שקיבל את אמון הכנסת להפעיל את הסמכות ולשאת באחריות לביטחון אזרחי המדינה. הם רואים בעמותות שאיש לא בחר את מייצגי אינטרס הציבור, ומסרבים אפילו לשמוע את עמדתו של מי שהציבור באמת בחר. כל זאת בלי להצביע על מקור כלשהו בחוק וגם ללא מקבילה ממדינה אחרת.
הסירוב שלי לשמש חותמת גומי להחלטותיהם של משפטנים בלתי נבחרים חשף אפוא בפני אזרחי ישראל שילוב הרסני של אקטיביזם ייעוצי עם אקטיביזם שיפוטי. ה"יועץ" המשפטי רואה בעצמו שר־על המוסמך להפוך את החלטות השרים הנבחרים. בית המשפט כבר אינו מסתפק בהחלפת השרים בקבלת החלטות – הוא אפילו לא מוכן לשמוע את השרים ואת רחשי הציבור בטרם יהפוך את החלטותיהם. מייצגה של הממשלה אינו מייצג אותה ובית המשפט כלל לא עורך "משפט".
לא אותי השתיקו השופטים. לא אותי השתיק היועץ המשפטי לממשלה. הם השתיקו את הציבור. אני רק יכול להבטיח כי כאשר נבוא לתקן בחקיקה את כל עיוותי המשפט הללו, נקפיד לשמוע בתשומת לב רבה את עמדות כל הצדדים, בלב פתוח ובנפש חפצה.
