עירובין דף עה ע"ב
מפעם לפעם, בין סוגיות הגמרא, עולות גם אנקדוטות מחייהם של חכמים – חלקן משעשעות, חלקן נוגעות ללב וחלקן סתמיות לכאורה. דמותו של רב יוסף בר חייא שמגיחה מפעם לפעם שייכת לחלק שמצליח לצבוט את הלב. רב יוסף היה תלמיד חכם עצום ועניו, שסירב לקבל על עצמו את ראשות הישיבה בפומפדיתא עד שנפטר רבה שראה בו ראוי ממנו, בהיותו איש פלפולים. זכרונו המבריק ובקיאותו הרבה של רב יוסף הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה, הקנו לו את הכינוי "סיני", כאילו היה צינור ישיר למקור החיות היהודית שניתנו במעמד הר סיני.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– צפו: מה עומד מאחורי העלייה של טרמאפ בסקרים?
– "לדעתי אני מקבל יותר דברים ממערכת חדשות בטלוויזיה"
– "תמיד נהיה מקום בטוח ליהודים": אלבניה מצטרפת למאבק באנטישמיות
דווקא על רקע זה קשה להישאר אדישים לאזכורים החוזרים ונשנים המעידים על בעיות הזיכרון שפקדו אותו. על פי מסכת נדרים (מא ע"א), חלה רב יוסף במחלה קשה שגרמה לו לשכוח את תלמודו, ומאז הוא נדרש לרכוש מחדש את הידע שהיה סימן הזיהוי שלו ממש. מדי פעם בפעם לאורך התלמוד מובאת תבנית קבועה של דו-שיח בינו לבין תלמידו אביי, כשרב יוסף טוען על שמועה מסוימת אני לא שמעתי שמועה כזו מרבותיי, ואביי עונה לו: אני שמעתי ממך כך, ומלמד אותו מחדש את מה שלמד ממנו.
בדף שלנו, הבעיה נראית אף מעט יותר חריפה. רב יוסף מצטט ברייתא בשם רבי: היו שלושה בתים בשתי חצרות – בין אם בית אחד בפנימית ושניים בחצר החיצונה ובין אם ההפך – אסור לטלטל בחיצונה עד שיערבו החצרות ביניהן. מיד מזדעק רב ביבי, ואומר: אל תקשיבו לרב יוסף, שכן השמועה איננה מרבי, אלא רב יוסף שמע אותה ממני בשם רב אדא בר אהבה. ואני אמרתי לו שטעם הדבר שאסור לטלטל גם בחיצונה הוא שרבים דרים בחיצונה (לפחות שניים), ויש לחשוש שאנשים יסברו שבפנימית יש גם רבים, ויאמרו שהחיצונית מותרת על אף שהפנימית לא עירבה. והרי הדבר איננו כך.
בעיצומן של סוגיות סבוכות הנוגעות למקרים שבהם החצר החיצונית נאסרת מול מקרים שהפנים נאסרת או ששתיהן נאסרות, אנחנו לכאורה נתקלים באירוע מביך מאוד. תלמיד חכם גדול בתורה שוגה, ותלמיד חכם אחר מורה לכולם באופן חד ובוטה שלא לשמוע ולא לצטט את השמועה מפיו. בעולם שכל כולו העברת המסורת במדויק מתלמיד אחד לאחר, אין מקום לטעויות. רב יוסף מחל לחלוטין על כבודו, ומגיב בבהלה בקריאה שהיא המגבילה למה שהיינו זועקים היום –"ריבונו של עולם", וממהר להסביר: החלפתי בטעות את המילה "רבים" ב"רבי", ולכן חשבתי שכוונתו בשם רבי. כלומר רב יוסף מעיד שזכר שלא במדויק את השמועה שהכיר בעבר, ובכך שיבש את המסירה.
לכאורה, מדובר בסיפור טרגי. האיש המבריק, תלמיד חכם עצום ובעל זיכרון מופתי הופך לתלוי בחבריו ובתלמידיו. ובכל זאת, לצד הצביטה בלב אי אפשר שלא להבחין בכך שיש באזכורים של רב יוסף ושכחתו גם השראה וממילא מסר חינוכי עמוק ללומד. האיש שממשיך לפקוד את בית המדרש, קונה את תלמודו מחדש, נותן אמון בתלמידיו וגדל מהם. סיפורו של רב יוסף ראוי למקום שהוא תופס בתלמוד משום שהוא מזכיר לנו מפעם לפעם את הכוח שבמוטיבציה, בדבקות במטרה. את הצניעות בנכונות ללמוד מכל אדם, גם קטן ממך וגם כזה שלמד את הכול מפיך ממש. המסר המרכזי של רב יוסף הוא שהתורה חשובה יותר מהכול והמסירה המדויקת היא חלק מכך. לכן הוא מחל על כבודו, לכן הוא שב לתלמודו מחדש ומתמודד עם הקשיים שבאו לו לאחר מחלתו. בעבור לימוד ראוי ומדויק הוא נותן שינזפו בו, יתקנו אותו ואף יזהירו מפניו. הוא את בית המדרש לא יעזוב. הוא יתמיד בו ויגדל בו מחדש. בסופו של דבר סיפורו של רב יוסף איננו סיפור טראגי אלא סיפור גבורה.
