ההיסטוריה תעיד: מבול של עצומות לא ישנו את המציאות

אגודות־אגודות של אומנים ומומחים הביעו את דעתם בענייני השעה הבוערים: טייסים ויועמ"שים, צמרין וצבעין, אצטגנינים ומושכים בשבט סופר. כל אחת מן האגודות, הסיעות וההתארגנויות ידעה להסביר מדוע חבריה אוחזים במומחיות המכשירה אותם בשעה הקשה הזאת להורות את הדרך שבה נלך. הם רואים מה שאיננו רואים, משום שטביעת עיניהם – טביעת עינו של תלמיד חכם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיחוד האירופי אישר העברת כספים לארגונים תומכי טרור
– הדרמה אתמול בכנסת מוכיחה: בליכוד איבדו שליטה
– עתירה לבג"ץ: לכנס את הוועדה שתבטל פטורי דת מצה"ל

כשהשרברבים פרסמו את עצומתם המכריזה כי ״הממשלה הגדישה את הסאה״, הנחתי שכמי שיודעים דבר או שניים בענייני סחי וטינופת, הם בוודאי יודעים לזהות את הנקודה המדויקת שבה המים מגיעים עד נפש. כשהגניקולוגים הכריזו שהאפשרות ״נטולת פוריות מחשבתית״ הערכתי מאוד את העובדה שידיהם מטופלות בדם שפיר ושליה. והנה אתמול (ה') קראתי גם שההיסטוריונים כתבו עצומה לנשיא המדינה, ובה הם מעידים ש"הדורות הבאים ישפטו את הממשלה".

הרעיון של שיפוט על סמך חומר ראיות הוא בליבה של עצומת ההיסטוריונים, עד כדי חשש שמא הם משיגים את גבולה של גילדת המשפטנים. המילים "שיפוט", "מתן דין וחשבון", "ראיות" ו"זכויות" מודגשות לכל אורכו, בצד הצהרה כי השיפוט נערך "ללא מורא וללא משוא פנים" ואף אינו "סלחן".

הנה חברו להם יחדיו מומחים ידועי שם, מהם עוסקים בעת העתיקה ומהם בימי הביניים, מהם באפריקה ומהם בקולוניאליזם האמריקני, ואפילו היסטוריונים של האלף הבא מצאתי שם, וחיברו יחד טקסט המגיש לנו את פסק דינם של הדורות הבאים. פסק הדין מנוסח במילים ברורות ושוות לכל נפש, והוא מרשיע את נמעני העצומה, שרי הממשלה, בשני אישומים: ראשית, הובלת "תהליך הרס של מוסדות המדינה בתחומי החוק והמשפט, הכלכלה, החינוך והתרבות, הבריאות והרווחה", ושנית, "ניצול משבר בריאות עולמי לצרכים פוליטיים". פירוט האישומים אינו מובא בעצומה, אולי משום שקצרה היריעה ואולי משום שהמחברים סברו שהוא מובן מאליו.

מקור סמכותם של ההיסטוריונים לחרוץ את הדין מנומק בכוחה העודף של הדיסציפלינה שלהם, המספקת לטענתם ערובה לידיעה. והיות שאף הם צריכים שמינית שבשמינית של גאווה הם מכריזים אפוא בעצומתם כי "ההיסטוריה היא המקצוע שלנו" וכי הם "אמונים על מלאכת הזיכרון ההיסטורי".

בפתח ההנמקה של כוח סמכותם, שוללים ההיסטוריונים תחילה טיעון נגדי ומסירים אבן נגף מעל דרכם, בהכריזם כי "ההיסטוריה אינה נכתבת בידי מנצחים". בכך הם מטיחים בפניהם של וינסטון צ'רצ'יל והרמן גרינג, ששניהם הביעו עמדה נוגדת באמצע המאה ה־20, כי שניהם טועים: אילו הנאצים היו מנצחים במלחמת העולם השנייה, לא היה הדבר משפיע כלל על אופן כתיבתה של ההיסטוריה, שהרי היא נכתבת בידי היסטוריונים מקצועיים אשר אינם מושפעים מהבלי העולם הזה ואין עליהם אלא מוראו של שר ההיסטוריה.

ומה סוד כוחה של הפרופסיונליות ההיסטוריונית, המקנה לבעליה ידיעה בהירה בשאלות "חוק ומשפט, כלכלה, חינוך ותרבות, בריאות ורווחה"? ובכן: "אמות מידה של מחקר, איסוף, תיעוד ושקלול עדויות שנועדו להבין מהלכים, תהליכים ותופעות, ולחשוף את המניעים שמאחוריהם", דבר דבור על אופניו. אילו רק היו המומחים משתפים אותנו בפרטי המחקר שערכו, היו כל ספקותינו מותרים.

אגב גררא הכריעו ההיסטוריונים שחתמו על העצומה במגוון שאלות מתודולוגיות, פילוסופיות והיסטוריות שהטרידו את עמיתיהם במשך דורות, אך הוכרעו ערב פרסום העצומה. משיצתה בת קול והודיעה זאת, אנחנו יכולים לדעת שיש בנמצא היסטוריה אובייקטיבית, שהיא עוסקת בעדויות ולא בנרטיבים, ואפילו שהיא תחום עיון שימושי מאוד, שהרי אפשר לגזור ממנה ציוויים מוחשיים בעלי תחולה מיידית. וכל כך עז כוחה של הדיסציפלינה ההיסטורית העדכנית, עד שאין היא מצריכה ריחוק היסטורי. היסטוריון מיומן, היודע "לשקלל עדויות" כהלכה, יודע לומר מהו הפתרון הראוי למדיניות הבריאות, מה יעלה בגורל המהלכים המדיניים האחרונים, ואם ייחודה של מבנה מערכת המשפט שלנו הוא לברכה.

אשרינו שזכינו למומחים להיסטוריה הרואים את הנולד.

פרופ' רון שפירא הוא נשיא המרכז האקדמי פרס