בסצנת הסיום של הסרט "חגיגה בסנוקר", נראים עומדים זה מול זה עזריאל וגבריאל, האחים התאומים השונים כל-כך שמגולמים בידי יהודה ברקן. האחד עם כיפה, השני לא. האחד בטוח בעצמו ויודע תחמנות ישראלית מהי, השני תמים וישר דרך. כשברקע שירו הנפלא של מתי כספי, "ברית עולם", המלווה למעשה את כל הסרט, מעניק הרגע הקולנועי הזה חלון לנשמתו הפורה, היצירתית והייחודית של יהודה ברקן, שהלך לעולמו אתמול בגיל 75 לאחר שחלה בקורונה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא מפסיקים בסודן: מדינות נוספות בדרכן לשלום עם ישראל
– הסיפור של חוק "אלימות כלכלית" הוא לא קדושת המשפחה, אלא משפטיזציה
– הליכוד ינסה להעביר את תקציב 2020 גם ללא הסכמת גנץ
חייו האישיים, המקצועיים והדתיים היו סוערים, מלאי תהפוכות ושינויים. הם שיקפו את שני הצדדים באישיותו של אחד מגדולי הקולנוענים שצמחו כאן. מצד אחד הוא עשה סרטי בורקס לא אנינים במיוחד, מצד שני כולם יודעים בעל פה, גם היום, את הסצנות של חגיגה בסנוקר וצ'רלי וחצי. הוא אמנם חזר בתשובה, אבל נותר מחובר לתרבות הישראלית, ולא התכחש ליצירותיו שהותירו חותם על ישראלים רבים כל כך. הוא אחד היוצרים שהצליחו להביא הכי הרבה אנשים לבתי הקולנוע, שרשם לזכותו הצלחות מזהירות, אבל מעטים יודעים שסרט אחד פחות מצליח שלו באמצע שנות ה-90 – הביא אותו לפשיטת רגל.
כיום, כולם מכירים את תיאוריית "ישראל השנייה" של אבישי בן-חיים. ברקן ניסח את התיאוריה הזו באופן שגרם לנו לדמוע כבר לפני 33 שנה – כשגילם את צ'יקו בן-דוד, הדייג הטברייני שנלחם על בנו ב"אבא גנוב". הוא הלך עד הסוף בכל מה שעשה, גם כששחה נגד זרם המבקרים, שאף פעם לא גרמו לו נחת רבה מדי, ושילם על כך מחירים.
"חגיגה בסנוקר" יצא לאקרנים בשנת 1975, במקרה שנת הולדתי. כך שזו תהיה אמירה מדויקת למדי לומר שגדלתי על סרטיו של יהודה ברקן. מותו, הוא נורה מאירה במיוחד של נוף ילדותי שכבתה לה. גם אם לא מדובר ביצירות מופת עתירות משמעות – הסרטים הללו היוו עבורי ועבור דור שלם מקור לנחמה בזמנים קשים, מכנה משותף לישראליות שהלכה ונבנתה כאן גם כשלא תמיד היה ברור לאן פנינו מועדות.
אני זוכר ערבים מתוחים מאוד בבסיס שבו שירתתי, בזמן הסכמי אוסלו ולאחר רצח רבין. סרטיו של יהודה ברקן היו בין הדברים היחידים שהצדדים הנצים יכלו להסכים עליהם, לשבת במועדון ולצחוק ביחד. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל ביחס לאותה תקופה – זה המון. ברקן, בחוש המדהים שלו לפיצוח ההומור הישראלי, הצליח לשחק, לביים וליצור נכסים תרבותיים. הם אולי לא זכו להכרה אמנותית בזמן אמת, אבל השנים שחלפו מאז הוכיחו את גדלותם ונצחיותם, בזכות דורות רבים של ישראלים שממשיכים לצטט אותם עד היום.
"למה אתה לא נשאר", שואלת את גבריאל הכלה יונה, בתו של הרב, באותה סצנה אחרונה נוגעת כל כך ללב של "חגיגה בסנוקר", "הרי החגיגה רק התחילה". גבריאל שותק רגע, ועונה: "בשבילי החגיגה כבר נגמרה". 45 שנים מאוחר יותר, החגיגה של יהודה ברקן באמת נגמרה. אנחנו נשארנו עם הנוסטלגיה, עם חצי דמעה זולגת על לחי, וחצי צחוק מהיצירה שהותיר לנו. יהי זכרו ברוך.
