הסכם השלום עליו הודיע ראש הממשלה נתניהו עם סודן הוא חולייה נוספת במהפכה שעובר המזרח התיכון. למרות זאת השיח התקשורתי בעניין מבטא את גישת החמוצים-מתוקים שאפיינה את התגובה להסכמים עם איחוד האמירויות ועם בחריין. סוג של תגובה של "כן, אבל", "חשוב, אבל לא מאד". ההישג נבלע תחת הררי פרשנויות ודיווחים המטילים צל על גודל ההישג, בראש ובראשונה דרך אזכורי עסקת מטוסי ה-F35, ושנית דרך דיון על מעמדה הזניח של סודן. הדיון הזה לוקה בשני עניינים: תפיסתי ופוליטי, כאשר שני אלה ארוגים כמובן האחד בשני.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עוצר לילי, איסור ביקורים ומגבלות תנועה: אירופה בדרך לסגר שני
– בעקבות הקורונה: תוכנית לימודי סיעוד למתנדבי השירות הלאומי
– בעקבות הפגנות בלפור: מכת"זיות המשטרה הושבתו למעשה
תפיסתית, הניסיון לנתח את ההסכם מנקודת מבט הממסגרת את הדיון ליחסים הבילטראליים שבין שתי המדינות היא טעות. סודן היא ללא ספק מדינה ענייה, חשיבותה האסטרטגית אינה רבה ובוודאי לא עונה להגדרה של מעצמה אזורית. לכן ממבט ראשון ניתן בקלות להחמיץ את הדרמה הגדולה שמקפל בתוכו ההסכם הישראלי-סודני.
חשיבותו של ההסכם נובעת לא מתוך ההקשר הבילטראלי הנוגע ליחסי שתי המדינות, אלא מתוך ההקשר האזורי הכולל של המזרח התיכון. ההסכם עם סודן הוא חולייה בשרשרת הסכמים מדיניים שהחלה עם איחוד האמירויות ובחריין ועתידה להמשיך עם מדינות ערביות נוספות. היא מגדירה מחדש את מעמדה האסטרטגי של ישראל במזרח התיכון, על יסודות שאינם לעומתיים-אידיאולוגיים, אלא על יסודות מבוססי שותפות ריאליסטית.
מבחינה זו, אך זה סמלי שאותה חרטום אשר הייתה מזוהה עם שלושת הלאווים של מדינות הליגה הערבית משנת 1967 – לא להכרה בישראל, לא לשלום ולא לנורמליזציה, שניסחו את הבסיס ליחסו של העולם הערבי לישראל לפני יותר מחמישים שנה – עתידה לחתום על הסכם המציין סיבוב פרסה במודל היחסים עם ישראל.
זהו מהלך שהופך על פיו את שלושת הלאווים וממיר אותם בשלוש הסכמות. את מקומה של תפיסת העולם האידיאולוגית שאפיינה את המזרח התיכון במשך עשורים רבים, תופסת עתה גישה חדשה פרגמטית ובעיקר מפוכחת. כזו שמבקשת להפוך את העולם האידיאולוגי הישן לתמונה נוסטלגית על הקיר, ובמקום זאת להגדיר את החיים עצמם, ובעיקר את הממד הכלכלי של איכות ורמת החיים, לעיקר שצריך להתכוונן אליו.
על כן מדובר בלא יותר מאשר מהפיכה תפיסתית במזרח התיכון שמוציאה את המושג "שלום" מהקשרו הערכי-נורמטיבי המזוהה עם פרדיגמת סייקס-פיקו האירופית מתחילת המאה העשרים, וטוענת אותו במשמעות כלכלית-עסקית המזוהה עם פרדיגמת עסקת המאה האמריקנית.
זהו שלום כלכלי ששותפים לו שני קצות המקל תחת אותו היגיון: מצד אחד, המדינות העשירות של האזור כמו בחריין ואיחוד האמירויות החפצות להגדיל את פוטנציאל העושר שלהן, ומולן מדינה ענייה כמו סודן המבקשת למנף את החיכוך עם עושרן של המדינות השבעות כמו ישראל וארה"ב כדי התמודד עם נחשלות ופיגור.
לכך יש להוסיף את הממד הפוליטי המקרין על אופי השיח התקשורתי בעניין ההסכמים המדיניים. הסכם השלום עם סודן ואלה שקדמו לו עם בחריין ואיחוד האמירויות מפרק את התפיסות המדיניות אסטרטגיות ששלטו בכיפה הישראלית בעשורים האחרונים ומזוהים עם השמאל הישראלי. אלו הם הסכמים שהפלסטינים אינם מרכיב בהם; מדובר על נורמליזציה שאינה תלויה בהקשר המקומי הלוקאלי שלנו; ולבסוף אלה הסכמי שלום שבאופן פרדוקסאלי הימין בראשות נתניהו, ולא השמאל, הוא מחוללו של חזון המזרח התיכון החדש.
כל אלה מייצגים שבר עמוק רעיוני-פוליטי ואף פסיכולוגי בקרב מחנה פוליטי אשר התיימר במשך עשרות שנים להיות דוברו ומייצגו של רעיון השלום וההסדרה המדינית, כאשר בעקיפין הוא מתייג את הצד שכנגד כמייצג רעיון ביטחוני. המציאות ההיסטורית סיפרה סיפור מהופך לגמרי כאשר את הסכם השלום הראשון עשה הימין של מנחם בגין המושמץ ואת הסכמי השלום הנוכחיים עשה בנימין נתניהו הלא פחות מושמץ. בתווך עשה השמאל את ההסכם המדיני הכושל ביותר בתולדותיה של ישראל, הסכם אוסלו, על בסיס הנחות יסוד שהתבררו כולן כמוטעות מן היסוד: בראש ובראשונה, זו שהציבה את יעד פתרון הסכסוך עם הפלסטינים.
קריסת תפיסת ההסדרים של השמאל הישראלי מעולם לא תורגמה מעולם לחשבון נפש נוקב, אם כי לגישה מוטעית בעליל שראתה לנכון לחזור על עקבות האקספרימנט הקודם מתוך הנחה כי ניתן יהיה לתקן את המשגים שנעשו בשנות התשעים. מודל השלום של הימין שמתכוונן לישויות המדינתיות של המזרח התיכון, מציב את הכלכלה כפרמטר המרכזי של תהליך ההסדרים ומנתק את הזיקה שבין השאלה הפלסטינית ובין ההסדרים עם מדינות ערביות הפך לחלופה אסטרטגית מוכחת לתפיסת השלום הרומנטית של השמאל הישראלי המתקשה להשלים עם קריסת תפיסת עולמו לגבי איך צריך להראות שלום.
אבל כמובן אין בכל אלה כדי להפחית מחשיבותו ובעיקר מגודלה של המהפכה שמתרגשת באזורנו. זו מהפיכה שיש לה לא פחות ולא יותר משמעות היסטורית. אפשר ורצוי בהחלט לחגוג את העניין ולברך עליו, ולא באופן חלקי וחמוץ.
