פתיחת תלמודי התורה במגזר החרדי־ליטאי בתחילת השבוע הייתה נקודת רתיחה בהתנגשות שבין ההנהגה הרוחנית החרדית בישראל למדינת ישראל. ההכרזה על פתיחת תלמודי התורה (בניגוד – למשל – לפתיחה מחתרתית של בתי כנסת שנמשכה לכל אורך תקופת הסגר אך לא גובתה בהצהרות רשמיות של ההנהגה) הייתה מעין הכרזת עצמאות של האוטונומיה החרדית מעול הציות לחוק הישראלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם בישראל נערכים לחילופים אפשריים בבית הלבן?
– העולם על פי ביידן: כך יתנהל המועמד הדמוקרטי אם ינצח
– מאחורי המחלוקות שהציפה הקורונה בהנהגה החרדית
דיון רציני באירוע הזה מחייב להתייחס קודם כול לכך שזהו מהלך חריג. הגישה החרדית הקלאסית אמנם לא רואה בציות לחוק הישראלי אידיאולוגיה, לעומת גישות ממלכתיות שרווחו בחלקים של הציונות הדתית, אך גם אינה אוהבת הפרות חוק גלויות ומוצהרות. כדי להבין את הרתיעה החרדית הבסיסית מהפרת חוק בוטה ומתריסה אפשר להזכיר סיפור שהביא הרב יוסף אליהו הענקין, מחשובי הפוסקים ביהדות האורתודוקסית בארה"ב, בספרו "חידושי איברא", על מנהיג יהדות ליטא החרדית באירופה שלפני השואה, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי. כאשר ההסתדרות הציונית הכריזה חרם על גרמניה הנאצית ביקש מתנגד הציונות הרב אלחנן וסרמן מר' חיים עוזר להודיע על התנגדות לחרם, משום שמדובר בהתגרות באומות. ר' חיים עוזר השיב לו שאינו מוכן להודיע על התנגדות כזו, וציין כי "גם אומה הישראלית אומה היא".
במשך 71 שנות קיומה של המדינה התנהלו החרדים לפי ההנחה שכפי שאין למרוד באומות העולם, "גם אומה הישראלית אומה היא". מי שהובילו את הקו הזה לאורך השנים היו דווקא גדולי התורה. בניגוד לצעירים חמומי מוח ולגישה המתבדלת־מורדת של חוגים קיצוניים ידועים בעדה החרדית, סברו ה"גדולים" ששמירה על היהדות החרדית מחייבת להימנע מעימות גלוי עם המדינה. את הגישה הזאת, לצד עוד עקרונות חיים של החברה החרדית, הנחילו ה"גדולים" באמצעות "דעת תורה", הגישה שלפיה גדלות בתורה מעניקה גם יכולות הנהגה בשטחים שאינם תורניים בדווקא. מי שנחשב לאבי הגישה הזו הוא רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, הידוע יותר בכינוי שבא לו על שם ספרו ה"חפץ חיים". ההיגיון שעומד בבסיסה, כמצוטט בשמו של החפץ חיים, הוא ש"דעת התורה", כלומר ההיגיון התורני הנרכש דרך לימוד התורה, נותנת לאדם את הכלים לפתרונן של כל בעיות העולם.
כבר בנקודת הראשית של הגישה הזאת היה בה משהו מעט מיסטי, שהרי קשה לראות קשר ישיר בין הלכות תערובות או שמיטה לסוגיות מדיניות, למשל. אולם הבסיס שלה לא הכיל יומרת הנהגה על סמך שיקולים מיסטיים. גדולי התורה, שתפסו את עמדות ההנהגה, הצטיינו בתפיסת עולם מציאותית מאוד שכללה היכרות בלתי אמצעית עם המתרחש בעולם הסובב ושקילת שיקולים ריאליים.
בשנים האחרונות, לעומת זאת, אפשר לראות יותר ויותר הסטה של מרכז הכובד של גישת "דעת תורה" לתפיסה מיסטית יותר. גדול התורה מנהיג לא מכוח הניתוח השכלי שלו, שכל שנצרף בתהליך ארוך של שקידת התורה ולימודה, אלא מכוחה של השראה שמימית־רוחנית, משהו בסגנון רוח הקודש. מדובר בהכרעות שמגיעות מלמעלה ולכן "גדול" אינו יכול לטעות. אם נדמה לנו שהוא טעה, זה רק כי אנחנו, בשכלנו הקצר, איננו יורדים לעומק דעתו. ואם מדובר בהשראה שמימית, אין בעצם צורך שגדול התורה יתמצא בעצמו בהוויות העולם, שהרי הכרעתו אינה פרי ניתוח שכלי של המציאות. כך יכול להתמנות למנהיג הציבור אדם שעיקר סגולתו לאורך השנים הוא ניתוקו הגמור מ"הבלי העולם", ושעיקר פרסומו בא לו מיכולות אישיות בעלות גוון רוחני־מיסטי.
הסרטון המתעד את הרב קנייבסקי מורה על המשך הלימודים בתלמודי התורה בראשית המגפה על סמך שאלה קצרה ונעדרת פרטים של נכדו יענקי, עורר סערה בציבור הרחב. תהליך קבלת ההחלטה נראה משונה מאוד לאדם מבחוץ, אך אפילו שומעי לקחו של הרב קנייבסקי אינם חושבים שאפשר לקבל הכרעות בסוגיות הרות גורל על סמך הצגת נתונים במשפט אחד. ההסתמכות שלהם על הוראתו נובעת מההנחה שהתשובה אינה תוצאה של ניתוח הנתונים אלא של השראה שמיימית. לכן קיבלו השבוע אינספור מנהלי תלמודי תורה את הנחייתו של הרב קנייבסקי בלי ערעור, למרות חריגותה העקרונית. מי יהין להתעמת עם קביעה שבאה ממקור עליון? לכן גם קושיות על טיב המידע המובא בפני הרב והיכולת שלו במחלתו לעבד מידע כזה נחשבות לבלתי רלוונטיות. רק ימים יגידו מה מבשר המפנה המיסטי הזה לחברה החרדית.
